השחף לא בוכה על גלים גבוהים. מתנדנד עליהם. אני לומד לרחף על הכאב.
היום הגוף בוער. פיבי קמה איתי בבוקר, מיד כשפקחתי עיניים. אומרת שלום באלפי סיכות קטנות, בחשמל זורם בעצמות. מזכירה לי שהיא תמיד שם.
לבשתי חליפת קוסם היום. תלבושת מגן. מתחת לשרוולים השחורים הזרועות מפרפרות, רוטטות בכאב שרק אני יכול להרגיש. אנשים רואים רק את הקסם, לא את הידיים הרועדות.
"איך אתה עומד כל כך הרבה זמן על הבמה?" שואלים אותי, כאילו זה החלק המרשים בהופעה. אני מחייך. לא עונה. איך להסביר שרוב הקסם קורה בימים שאני בכלל מצליח לצאת מהבית.
פגשתי היום שני אנשים ששמעו על החשיפה שלי. האחד התרחק, כאילו הכאב מדבק. השני ניגש ולחש: "גם אצלי יש ימים כאלה". פיברומיאלגיה? שאלתי. "לא," הוא אמר, "משהו אחר". אבל העיניים שלו ידעו. הכאב הוא שפה שרק מי שדובר אותה יכול להבין.
חבר טוב שאל אותי היום אם אני צריך עזרה ואמרתי "לא". הוא ענה "אני יודע". הוא יודע שהעזרה היחידה אפשרית באה בצורת התפכחות – להודות שהכאב הזה לא הולך לשום מקום. אין פתרונות קסם, אפילו לקוסם.
המילה "פיברומיאלגיה" כבר לא זרה בפי אנשים קרובים. הם מתאמנים עליה, משננים. בהתחלה חשבתי שזה מוזר, אבל עכשיו אני מבין – הם רוצים להעניק לסבל שלי שם מדויק. לתת לו כבוד.
בערב, כשהגוף בסיכומים של היום, ספרתי תרופות. תשע עשרה כדורים. אספתי אותם למגדל קטן. מגדל קלפים הפוך – אם אחד נופל, הכל נשאר עומד. זה המבצר שלי נגד הכאב.
לפני השינה, שוכב על הגב בחשיכה. פיבי שוכבת לצידי, חמה, צמודה, לא עוזבת. רוב האנשים מדמיינים שלחיות עם כאב כרוני זה כמו לחיות עם חיה טורפת. הם טועים. זה כמו לחיות עם צל – שלך, אבל לא אתה. נפרד, אבל תמיד נוכח.
התקשורת הכי אינטימית שלי היא עם הכאב הזה. זה הרבה יותר קרוב מכל קשר אחר שיכולתי ליצור. פיבי ואני, במחול יומי. לפעמים היא מובילה, לפעמים אני.
היום היה יום של אש. מחר, מי יודע. אולי גשם. אולי רק ערפל קל. אבל הקוסם ממשיך להופיע. בדיוק כמו פיבי.
ישראל קליוסטרו :
'אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה