## חלק ראשון: המופע הגדול

דניאל לוי, או כפי שהכירו אותו על הבמה – "דני המדהים", עמד מאחורי הקלעים במרכז הבמה המפואר של תיאטרון הבימה בתל אביב. הוא נשם עמוק, מנסה להרגיע את פעימות הלב המואצות שלו. הערב היה אמור להיות שיא הקריירה שלו – מופע חי ששודר בשידור ישיר לכל המדינה, עם כרטיסים שאזלו חודשים מראש.

"שלוש דקות, דני," קראה שרון, עוזרת ההפקה, תוך שהיא מציצה מעבר לווילון השחור.

דני הנהן והעביר את ידו על הז'קט השחור המבריק. בגיל 35, אחרי עשור של הופעות באירועים קטנים, מועדונים, ואפילו חתונות בשכר מינימום, הוא סוף סוף הגיע לליגה הגדולה. מופע הקסמים ואמנות החושים שלו הפך לשם דבר בקרב חובבי הז'אנר בארץ, אבל הערב – הערב היה הרגע שבו העולם הרחב יותר יכיר בכישרון שלו.

"דקה," קראה שרון שוב, והקהל נרגע לאחר מחיאות הכפיים שליוו את מנחה הערב.

דני חייך לעצמו. הוא הכיר כל תרגיל בספר, שיפר וליטש את המופע שלו עד לרמת דיוק כירורגית. אמנות החושים הייתה התמחותו – הוא יכול היה "לקרוא" מחשבות, "לחזות" בחירות של אנשים מהקהל, ולנחש מספרים ומילים שנבחרו באקראי. כמובן, מאחורי כל זה עמדו שנים של לימוד טכניקות קריאת שפת גוף, הסחות דעת והטיות פסיכולוגיות. לא היה שם שום דבר על-טבעי, רק עבודה קשה ומיומנות שנרכשה בדם ויזע. וגם כמה טריקים חכמים, כמובן.

"ועכשיו, קהל נכבד, ברוכים הבאים לעולם שבו הבלתי אפשרי הופך לאפשרי!" הכריז המנחה. "קבלו בבקשה את האשף של המחשבות, האיש שיודע מה אתם חושבים לפני שאתם חושבים את זה – דני המדהים!"

אורות הבמה הוארו, הווילון נפתח, ומחיאות כפיים סוערות מילאו את האולם. דני צעד קדימה בביטחון מושלם, ידיו מורמות באוויר, חיוך מלא קסם על פניו.

"ערב טוב, תל אביב!" קרא בקול בוטח, והקהל הריע. "הערב אני הולך לקחת אתכם למסע אל תוך המוח האנושי, אל מקומות שמעולם לא ידעתם שקיימים."

הוא התחיל עם כמה תרגילים פשוטים יחסית – ניחוש מספרים, זיהוי צבעים שאנשים חשבו עליהם, ניחוש פרטים אישיים של מתנדבים שעלו לבמה. הקהל היה מרותק, והתפעלות זרמה באוויר.

אז הגיע הזמן לקטע המרכזי של הערב – "הזיכרון המושלם". בקטע זה, דני היה אמור להפגין יכולת לזכור פרטים מדויקים על עשרות אנשים אקראיים מהקהל, כולל שמות, תאריכי לידה, מספרי טלפון, ואפילו חוויות אישיות שהם שיתפו איתו במהלך הערב.

"עכשיו, אני צריך עשרה מתנדבים," אמר דני. ידיים רבות הורמו באוויר. "מצוין, אתה בחולצה הכחולה בשורה החמישית… כן, אתה. ואת, הגברת עם המשקפיים האדומים… ואתה שם, עם הזקן…"

עשרה אנשים נבחרו ועלו לבמה. דני העמיד אותם בשורה והתחיל לדבר עם כל אחד מהם, שואל שאלות שונות ומבקש מהם לספר על עצמם. לקהל זה נראה כמו שיחה רגילה, אבל דני השתמש בטכניקות מנמוניות מתקדמות כדי לזכור את כל הפרטים.

"מצוין," אמר כשסיים לדבר עם המתנדב האחרון. "עכשיו, כולכם יכולים לחזור למקומות שלכם."

המתנדבים ירדו מהבמה וחזרו לכיסאותיהם. דני עצם את עיניו, תופס את מצחו בתנועה דרמטית, כאילו מתרכז מאוד.

"אוקיי, אז המתנדב הרביעי… יוסי גולדברג, נולד ב-15 ביוני 1978 בחיפה, אבל עבר לתל אביב בגיל 12 עם המשפחה שלו. יש לך שלושה ילדים – עידן, נועה ורותם. אתה עובד כמהנדס תוכנה ב… רגע, זה לא נכון."

הקהל צחק, חושב שזה חלק מהמופע.

דני פתח את עיניו והביט ישר אל עבר יוסי. "סליחה, אתה לא מהנדס תוכנה. אתה… אתה רופא ילדים. וגם יש לך… כאב בברך השמאלית כבר שבועיים, אבל לא הלכת לבדוק את זה כי אתה חושב שזה סתם שריר תפוס."

פניו של יוסי החווירו. הוא לא הזכיר שום דבר על כאב ברך במהלך השיחה עם דני.

דני הרגיש סחרחורת קלה, אבל המשיך. "המתנדבת החמישית, דנה כהן. יש לך כלב בשם רוקי, ואתמול בלילה חשבת לאמץ עוד אחד מהכלבייה… אבל לא סיפרת את זה לבעלך עדיין כי הוא רוצה חתול."

דנה קפצה ממקומה. "איך ידעת?!" צעקה בתדהמה.

דני קימט את מצחו. הוא לא ידע. הוא פשוט… ראה את זה, כאילו המידע פשוט הופיע במוחו. זיעה קרה כיסתה את מצחו. משהו מוזר קורה. אולי זו תגובה לחץ מהמופע הגדול?

"המשיכו למחוא כפיים לדני המדהים!" קרא במהירות, מנסה להסוות את הבלבול שלו. הקהל הריע בהתלהבות, חושב שזה היה חלק מהמופע.

דני המשיך למתנדב הבא והבא אחריו, אבל הדברים המוזרים המשיכו לקרות. הוא ידע פרטים שאף אחד לא סיפר לו. הוא ראה זיכרונות שלא היו שלו. הוא חש כמו פולש בראשים של אנשים אחרים.

"אתה חושב על גירושים כבר חודשיים, אבל פוחד לספר לאשתך," אמר למתנדב השביעי, וראה את פניו מחווירות.

"את חוששת מהבדיקה הרפואית שקבעת ליום שלישי," אמר למתנדבת השמינית, שהחלה לרעוד.

במהלך הקטע האחרון של המופע, שבו דני היה אמור לנחש מילה שנבחרה מתוך ספר על ידי מתנדב אקראי, הוא הרגיש כמו שקופץ מצוק. בדרך כלל, היה לו תרגיל מחושב היטב עם קלפים מסומנים ושותף בקהל. אבל הפעם, כשמצביע אקראי נבחר והחזיק את הספר, דני פשוט… ידע. לא רק את המילה – אלא את כל הדף, את כל הספר.

"המילה היא 'תהום'," אמר בקול יבש. "בעמוד 157, שורה שלישית מלמטה."

המתנדב פתח את פיו בתדהמה. "זה… זה נכון. איך…"

דני הרגיש כאילו אלף מחטים דוקרות את מוחו. כאב חד פילח את ראשו, ואורות החלו להבהב. לא אורות הבמה – אלא האורות בעיניו.

"ולסיום," אמר בקול רועד, מנסה להתגבר על הכאב, "אני רוצה…"

ואז הוא ראה אותה. אישה בשורה השביעית. שיער שחור, עיניים כחולות. הוא מעולם לא ראה אותה בחייו, אבל הוא ידע את כל חייה. מתישהו בעתיד היא תהיה… משהו חשוב. הוא לא יכול היה לראות מה בדיוק, אבל הרגיש שזה משהו גדול, משהו שישנה את העולם.

"האישה בשורה השביעית, מקום 13," אמר דני בקול שלא נשמע כמו שלו. "מיכל לוינסון. את עומדת לשנות את העולם."

מיכל, שלא הכירה את דני ולא דיברה איתו אף פעם, נראתה מבוהלת.

"אהה, ובזה מסתיים המופע שלי!" הכריז דני במהירות, מנסה לחזור לשליטה. "תודה לכולכם!"

הקהל קם על רגליו במחיאות כפיים סוערות. עבורם, זה היה המופע המדהים ביותר שראו אי פעם. איך הוא יכול היה לדעת את כל הדברים האלה? איזה תרגיל מבריק!

דני קד קידה ויצא מהבמה במהירות. מאחורי הקלעים, הוא נשען על הקיר, מכסה את פניו בידיו. הזיעה זרמה ממנו כמו נחל.

"דני, זה היה מדהים!" שרון רצה אליו בהתלהבות. "אף פעם לא אמרת לי שיש לך את הקטע הזה עם האישה שתשנה את העולם! איזה סיום!"

"שרון," אמר דני בשקט. "אני צריך לצאת מכאן. עכשיו."

"מה? אבל יש מסיבה אחרי המופע, וכל העיתונאים מחכים ל—"

"אני לא מרגיש טוב," אמר דני, וזאת הייתה אמת לאמיתה. הראש שלו הרגיש כמו שהוא עומד להתפוצץ. "אני חושב שאני צריך… לבית חולים."

עיניה של שרון התרחבו. "אוקיי, אני מזמינה אמבולנס."

"לא," אמר דני. "אני אקח מונית. פחות דרמטי."

לפני ששרון יכלה לענות, הוא כבר יצא מהדלת האחורית, נמלט לתוך הלילה.

## חלק שני: חדר המיון

מחלקת המיון של בית החולים איכילוב הייתה עמוסה כרגיל בליל שישי. דני ישב על מיטת בדיקה, ממתין לרופא, ראשו עדיין פועם בכאב.

"מר לוי?" רופא צעיר עם משקפיים עגולים נכנס לחדר, מעיין בתיק הרפואי. "אני דוקטור גולן. מה מביא אותך אלינו הערב?"

"יש לי כאבי ראש," אמר דני, מחליט להשמיט את הפרטים המוזרים יותר. "חזקים מאוד. התחילו במהלך… במהלך מופע הערב."

"אה, כן," אמר הרופא, מרים את עיניו מהתיק. "מופע הקסמים. אשתי צפתה בו בטלוויזיה. אמרה שהיית מדהים."

דני חייך חיוך חלש.

"אז כאבי ראש," המשיך הרופא. "תוכל לתאר אותם?"

"כמו… כמו חשמל שעובר במוח שלי. וגם ראיתי הבזקי אור."

הרופא הנהן, מקשיב. "האם יש לך היסטוריה של מיגרנות? כאבי ראש כרוניים?"

"לא."

"האם אתה לוקח תרופות כלשהן באופן קבוע?"

"לא."

"האם הרגשת סימפטומים אחרים? בחילה? סחרחורת?"

דני היסס. "כן, גם סחרחורת. ועוד משהו…"

דוקטור גולן הרים גבה, ממתין.

"זה יישמע מוזר," אמר דני, מסתכל הצידה. "הרגשתי כאילו אני… יודע דברים שלא אמורים להיות ידועים לי."

"כמו מה?" שאל הרופא, כותב משהו בתיק.

"כמו… מחשבות של אנשים. דברים שלא סיפרו לי."

"הממ," אמר הרופא, מסתכל על דני בעיון. "אתה הרי קוסם, נכון? אמן חושים? זה לא מה שאתם עושים? קוראים מחשבות?"

דני נאנח. "זה לא… זה לא אמיתי בדרך כלל. אלה טריקים. אבל הערב זה היה… שונה."

הרופא הנהן באיטיות. "אני רוצה לעשות לך כמה בדיקות. נתחיל עם בדיקה נוירולוגית בסיסית ואולי נמשיך לסריקות."

לאחר סדרה של בדיקות פיזיות ובדיקת דם, דני הובל לחדר אחר, שם חיכתה לו מכונת EEG – מכשיר למדידת פעילות חשמלית במוח.

"נחבר אותך למכשיר ונראה מה קורה שם למעלה," אמר טכנאי בחיוך, מדביק אלקטרודות לקרקפת של דני.

"האם זה יכול לגלות אם אני… משוגע?" שאל דני בשקט.

הטכנאי צחק. "EEG לא יכול לאבחן 'שיגעון', מר לוי. הוא פשוט מודד את הגלים החשמליים במוח שלך. יכול לעזור באבחון מצבים כמו אפילפסיה, או לזהות פעילות חריגה אחרת."

"אה."

"תשכב בשקט, תנסה להירגע. זה ייקח כמה דקות."

דני שכב על המיטה, עוצם את עיניו. הכאב התחיל להתפוגג, אבל הוא עדיין הרגיש מוזר. כאילו שהמוח שלו מתפקד בצורה שונה מבעבר. מדי פעם, הוא עדיין תפס מחשבות אקראיות – של הטכנאי, של אחות שחלפה במסדרון, של מטופל בחדר הסמוך.

"אוקיי, משהו מעניין קורה כאן," אמר הטכנאי לאחר כמה דקות, מסתכל על המסך. "אני הולך לקרוא לדוקטור גולן."

דוקטור גולן הגיע מספר דקות לאחר מכן, מסתכל על תוצאות ה-EEG בגבות מורמות.

"מעניין מאוד," מלמל. "תראה את הפעילות הזו באונה הקדמית. ובאזור הטמפורלי. זה לא… רגיל."

"מה זה אומר?" שאל דני, מתאמץ שלא להיכנס ישר למחשבות של הרופא כדי למצוא את התשובה.

"אני לא בטוח," אמר דוקטור גולן בכנות. "יש לך פעילות חשמלית לא רגילה במוח. עוצמתית במיוחד. קצת כמו… תדר רדיו גבוה מהרגיל. נצטרך לעשות בדיקות נוספות. אני רוצה לקחת אותך ל-MRI ו-CT."

"האם זה… מסוכן?" שאל דני.

"בשלב זה, אנחנו לא יודעים," אמר הרופא. "אבל אני לא רואה סימנים מדאיגים מיידיים כמו גידול או דימום. זה יותר… מוזר."

"מוזר," חזר דני בשקט. "בדיוק כמו ההרגשה שלי."

במהלך השעות הבאות, דני עבר סדרה של בדיקות נוספות. לבסוף, מוקדם בבוקר, דוקטור גולן חזר עם התוצאות.

"ובכן, מר לוי," אמר הרופא, מחזיק בידו כמה צילומים וגיליונות נתונים. "יש לי חדשות טובות ומוזרות."

"אני מקשיב," אמר דני.

"החדשות הטובות הן שאין לך שום בעיה פיזית משמעותית במוח. אין גידולים, אין דימומים, אין מבנים לא תקינים."

"והמוזרות?"

"המוזרות היא שהפעילות החשמלית שלך עדיין גבוהה באופן חריג. במיוחד באזורים שקשורים לעיבוד מידע, זיכרון, וגם באזורים שחשבנו פעם שהם קשורים ל… טלפתיה. אם היית מגיע לפני שישים שנה, המחקר הפרא-פסיכולוגי היה חוגג עליך."

דני חייך חיוך מריר. "אז מה זה אומר? אני באמת יכול לקרוא מחשבות עכשיו?"

דוקטור גולן הניח את הניירות. "מדע הרפואה המודרני לא מכיר ביכולות טלפתיות, מר לוי. מה שכן אני יכול לומר הוא שהמוח שלך מראה דפוסי פעילות לא שגרתיים, שיכולים להסביר את התחושות המוזרות שאתה חווה."

"אז אני משוגע."

"אני לא הייתי מגדיר את זה כך," אמר הרופא. "אתה סובל מהפרעה נוירולוגית זמנית. זה קורה לפעמים בעקבות לחץ, חרדה, או אפילו חוסר שינה ממושך. אנשים יכולים לחוות הזיות, תחושות של דז'ה וו, או אפילו סינסתזיה – כשחוש אחד מתערבב עם אחר."

דני הסתכל על הרופא בספקנות. "אז אתה אומר שאני מדמיין הכל? שאני לא באמת יודע דברים שלא אמורים להיות ידועים לי?"

"אני אומר שהמוח האנושי הוא דבר מופלא ומורכב," אמר הרופא. "והוא יכול לשחק בנו משחקים. במיוחד אצל אדם כמוך, שמקדיש את חייו להבנת הפסיכולוגיה האנושית ולהמצאת תעתועים."

דני נאנח. אולי הרופא צודק. אולי הלחץ מהמופע, בשילוב עם ההכנות האינטנסיביות, גרם למוח שלו לראות דפוסים ולהסיק מסקנות שלא היו באמת שם.

"ומה עם הפעילות החשמלית הלא רגילה?"

"זה מעניין, ואני אשמח לעקוב אחריך בהמשך," אמר דוקטור גולן. "אבל בינתיים, אני רוצה שתנוח. שתשתה הרבה מים. ושתיקח את הכדורים האלה." הוא כתב מרשם.

"מה זה?"

"מרגיעים קלים, וגם משהו להפחתת הפעילות העצבית במוח. צריך לעזור עם הכאבים והתחושות המוזרות."

דני לקח את המרשם בהיסוס. "וזהו? ללכת הביתה ולקחת כדורים?"

דוקטור גולן חייך. "כן, מר לוי. ואני רוצה לראות אותך שוב בעוד שבוע. אני מאמין שהתסמינים יחלפו לבד. המוח לפעמים עושה דברים מוזרים, אבל בדרך כלל הוא גם יודע לתקן את עצמו."

## חלק שלישי: תהליך ההחלמה

דני חזר לדירתו הקטנה בצפון תל אביב מותש לחלוטין. השעה הייתה כבר אחת בצהריים, והוא לא ישן כל הלילה. המון הודעות חיכו לו בטלפון – משרון, מהמנהל שלו, מעיתונאים, וגם מהמתנדבים מהמופע, שחלקם רצו לדעת איך, לעזאזל, הוא ידע את מה שידע.

הוא התעלם מכולן, בלע את הכדורים שהרופא רשם לו, והתמוטט על המיטה.

הוא ישן שמונה עשרה שעות רצופות.

כשהתעורר, הרגיש קצת יותר טוב. הכאבים נעלמו, והמחשבות הזרות פחתו. אבל הן עדיין היו שם, ברקע. כמו רדיו שמכוון לתדר נמוך, שומעים את הדיבור אבל לא מבינים את כל המילים.

במהלך הימים הבאים, דני הסתגר בדירתו. הוא אמר לשרון ולמנהל שלו שהוא חולה, צריך לנוח. הם לא האמינו לו לגמרי, במיוחד לאור ההצלחה המסחררת של המופע. הטלפון לא הפסיק לצלצל – תוכניות טלוויזיה, רדיו, אפילו הצעות להופעות בחו"ל.

"אתה עוד לא מבין כמה גדול זה היה," אמרה לו שרון בשיחת טלפון. "כולם מדברים על זה. על הקטע עם הבחורה שתשנה את העולם. על איך שידעת את כל הדברים האלה על האנשים. איך עשית את זה?"

"שיטות מקצועיות," ענה דני בקול עייף, משקר לחברתו הטובה ביותר. "אי אפשר לחשוף את כל הטריקים."

"נו, באמת, דני. אני איתך כבר שנים. זה משהו חדש שפיתחת? כי זה היה…"

"שרון, אני חייב לנוח," קטע אותה. "נדבר בהמשך."

ביום השלישי, משהו מעניין קרה. דני שם לב שככל שהוא מתרחק מהטלפון, מהמחשב, מכל המכשירים האלקטרוניים, התחושות המוזרות נחלשות. הוא ניסה ניסוי קטן – הוא כיבה את הטלפון, את הראוטר, את הטלוויזיה, והרגיש… שקט. לראשונה מאז המופע, הקולות והמחשבות הזרות נעלמו כמעט לחלוטין.

"מעניין," מלמל לעצמו, והתחיל לנהל יומן מפורט של הניסויים שלו.

יום אחרי יום, הוא המשיך לתעד את הממצאים שלו. הוא גילה שקרבה לחפצים חשמליים מסוימים הגבירה את "הרעש" במוחו. במיוחד טלפונים ניידים, ראוטרים אלחוטיים, וכל דבר שפלט גלי רדיו. כשיצא להליכה קצרה בפארק הירקון, רחוק מכל הטכנולוגיה, הרגיש כמעט נורמלי.

בשבוע השני, שרון התעקשה להגיע אליו. היא נראתה מודאגת כשראתה את הדירה שלו – החלונות מכוסים ברדיד אלומיניום, הטלפון והמחשב מכובים, וכל החוטים החשמליים מנותקים.

"דני, אתה מתחיל להפחיד אותי," אמרה. "מה קורה פה? אתה נראה כמו מישהו שמתכונן לפלישת חייזרים."

דני צחק, אבל זה היה צחוק מריר. "אני עושה ניסוי, זה הכל."

"איזה ניסוי?"

"קשה להסביר."

"נסה," אמרה שרון, מתיישבת על הספה. "יש לי זמן."

דני נשם עמוק. שרון הייתה חברתו הטובה ביותר. אולי היא תבין?

"יש לי… תופעת לוואי מהמופע," אמר לבסוף.

"תופעת לוואי? כמו… פרסום יתר?" היא חייכה.

"לא בדיוק. משהו… קרה לי באותו ערב. אני באמת ידעתי דברים שלא הייתי אמור לדעת."

שרון הקפיאה את חיוכה. "מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שלא היה טריק. לפחות, לא בקטע האחרון. אני פשוט… ידעתי. כאילו שלפתעפתאום יכולתי לקרוא מחשבות. באמת."

שרון בהתה בו במשך רגע ארוך. "דני, אתה רציני עכשיו או שזה חלק מאיזה טריק חדש?"

"אני רציני לגמרי. הלכתי אפילו לבית חולים אחרי המופע. מצאו שיש לי פעילות חשמלית יוצאת דופן במוח."

"אז אתה אומר לי… שאתה טלפת אמיתי?"

"לא בדיוק," אמר דני. "אני חושב שהמוח שלי… קולט איכשהו גלי רדיו או אותות אלקטרוניים. ואולי מתרגם אותם למחשבות או זיכרונות של אנשים."

"זה נשמע…"

"מטורף, אני יודע."

שרון השתתקה. היא נראתה מבולבלת, אבל גם מוטרדת. "ומה הרופאים אמרו?"

"שזה כנראה זמני. תגובת לחץ או משהו כזה."

"וזה נהיה יותר טוב או יותר גרוע?"

דני משך בכתפיו. "תלוי. כשאני רחוק מטכנולוגיה, זה טוב יותר. לכן כל הרדיד על החלונות וכיבוי החשמל."

שרון הביטה סביב. "ואתה חושב ש…" היא הפסיקה באמצע המשפט.

דני הרגיש פתאום גל של הבנה. היא חושבת שהוא קורא את המחשבות שלה ממש עכשיו. "לא, לא," מיהר להגיד. "זה לא עובד כשאני רוצה. זה סתם… קורה. ובינינו, אני מקווה שזה ייעלם בקרוב. זה לא כיף כמו שזה נשמע."

שרון נראתה מעט מרוגעת יותר. "אוקיי… אז מה אתה הולך לעשות בינתיים? אתה לא יכול פשוט להישאר תקוע בדירה הזאת."

"אני צריך לחזור לדוקטור גולן בעוד יומיים. אולי הוא יהיה חכם יותר עכשיו."

"אתה רוצה שאני אבוא איתך?"

דני חייך, לראשונה חיוך אמיתי. "כן, אשמח."

—

שלושה ימים לאחר מכן, שרון ישבה לצד דני במשרדו של דוקטור גולן. הבדיקות החדשות הראו תוצאות מפתיעות.

"הפעילות החשמלית במוח שלך חוזרת לנורמה," אמר הרופא, בוחן את תוצאות ה-EEG החדש. "באופן די דרמטי, למעשה. כאילו ש… הומטרתם לכיבוי אש."

"זה טוב, נכון?" שאלה שרון.

"בהחלט," אמר דוקטור גולן. "זה אומר שמה שעבר עליך, מר לוי, היה אכן זמני."

"אבל מה זה היה?" שאל דני. "זה לא נראה לי כמו סתם תגובת לחץ."

הרופא הניח את משקפיו. "במדע הרפואה יש דברים רבים שאנחנו עדיין לא מבינים לגמרי. המוח האנושי הוא אולי המסתורי מכולם. לפעמים הוא יכול להראות תופעות מוזרות שחולפות מעצמן."

"אבל זה היה אמיתי," התעקש דני. "אני ידעתי דברים שלא יכולתי לדעת."

"או שאולי," אמר הרופא בעדינות, "בגלל שהמוח שלך היה במצב לא רגיל, הוא עיבד מידע בצורה שונה. אולי שמת לב לפרטים קטנים יותר, לשפת גוף מינורית, לדברים שבדרך כלל היית מפספס. אחרי הכל, זה המקצוע שלך, לא? לשים לב לפרטים."

דני לא נראה משוכנע, אבל הנהן.

"העיקר," המשיך דוקטור גולן, "שאתה מרגיש טוב יותר, והבדיקות נראות מצוינות. אני חושב שאתה יכול לחזור בהדרגה לחיים נורמליים."

—

בשבוע שלאחר מכן, דני עשה בדיוק את זה. הוא הסיר את רדיד האלומיניום מהחלונות, חיבר שוב את המכשירים החשמליים, וחזר אט אט לשגרה. המחשבות הזרות נעלמו כמעט לחלוטין, רק לפעמים היה תופס הבזק מחשבה שלא הייתה שלו, אבל גם זה נהיה נדיר יותר ויותר.

שרון עזרה לו להתארגן לקראת סיבוב הופעות חדש. המופע הגדול בבימה הפך אותו לכוכב, והטלפון שוב לא הפסיק לצלצל – אבל הפעם, דני ענה.

"אתה יודע," אמרה שרון יום אחד, כשישבו בבית קפה קטן. "אני עדיין תוהה לגבי האישה ההיא. מיכל לוינסון. זו שאמרת שתשנה את העולם."

דני משך בכתפיו. "זה היה בטח חלק מהמצב המוזר שלי."

"אתה בכלל יודע מי היא? ניסית לחפש אותה?"

"לא," אמר דני בהחלטיות. "אני מעדיף להשאיר את כל העניין הזה מאחוריי."

"אם אתה אומר," אמרה שרון. "פשוט חשבתי שזה יהיה מגניב לדעת אם באמת יש לה עתיד מיוחד."

"אני מעדיף להתמקד בעתיד שלי עכשיו," אמר דני. "מופע חדש, רעיונות חדשים. קסמים אמיתיים, בלי שום דברים מוזרים."

—

חודש לאחר מכן, דני העלה מופע חדש בתיאטרון הקאמרי. זה היה מופע קסמים רגיל – טריקים חכמים, הטעיות ואשליות מבריקות, אבל שום דבר על-טבעי. הקהל אהב את זה, אם כי קצת פחות מ"המופע הגדול" המפורסם ההוא עם הניחושים המדהימים.

כשירד מהבמה, שרון חיכתה לו עם בקבוק שמפניה ומבט משונה.

"מה?" שאל דני, מסיר את הז'קט השחור המבריק.

"ראיתי אותה," אמרה שרון בשקט.

"את מי?"

"את מיכל לוינסון. האישה מהמופע ההוא."

דני קפא במקומו. "מה? איפה?"

"בחדשות, לפני שעה. היא מדענית. פיתחה איזו שיטה חדשה לאגירת אנרגיה סולארית שיכולה לשנות את כל משק האנרגיה העולמי. הם אומרים שזה עלול להיות פריצת דרך היסטורית."

דני הסתכל עליה בתדהמה. "את… את בטוחה שזו היא?"

"חיפשתי אותה בגוגל. זו בהחלט היא. שיער שחור, עיניים כחולות. בדיוק כמו שתיארת."

דני התיישב לאט על כיסא. "זה… מקרי," אמר לבסוף. "חייב להיות."

"מקרי?" שרון הרימה גבה. "שידעת את השם המלא שלה? שידעת שהיא 'תשנה את העולם'? ושכעת היא באמת עושה את זה?"

"אני צריך לחזור הביתה," אמר דני פתאום.

"דני, אולי כדאי שתדבר עם דוקטור גולן שוב." שרון נשמעה מודאגת.

"אני בסדר. פשוט… צריך לחשוב."

—

בדירתו, דני פתח את היומן שניהל במהלך התופעה המוזרה שלו. הוא קרא שוב את הרשימות שלו, והסתכל על הקיר החשוף, שם פעם היו רדידי אלומיניום.

יכול להיות שזה באמת קרה? שלרגע קצר הוא באמת יכול היה לקרוא מחשבות? או אולי… לראות לתוך העתיד?

הטלפון שלו צלצל, קוטע את מחשבותיו. הוא הביט במספר – דוקטור גולן.

"דוקטור," ענה בהפתעה. "מה קורה?"

"מר לוי, אני שמח שתפסתי אותך. יש… יש משהו שאני חושב שאתה צריך לראות. אפשר להיפגש מחר בבוקר?"

"קרה משהו?"

"אני… אני מעדיף לדבר על זה פנים אל פנים. זה קשור לבדיקות שעשינו אחרי המופע ההוא."

"בטח, אני אבוא."

—

למחרת, דני ישב שוב במשרדו של דוקטור גולן. הרופא נראה מוטרד.

"תראה," אמר הרופא, מסובב את מסך המחשב שלו. "אלה תוצאות ה-EEG שלך מהלילה ההוא."

דני הביט במסך, אבל הגרפים והמספרים לא אמרו לו הרבה.

"מה אני אמור לראות?"

"תביט בתדר כאן," אמר הרופא, מצביע על גרף מסוים. "זה חריג לגמרי עבור מוח אנושי. אבל זה לא היה מעניין אותי יותר מדי, אם לא הייתי רואה את זה." הוא העביר למסך אחר.

"זה מה?"

"זה פלט מתחנת מדידה של קרינה אלקטרומגנטית במוסד מדעי מסוים בארץ. שמרו על זה בסוד, אבל אתמול זה נחשף בקשר למחקר של מדענית בשם מיכל לוינסון."

דני הרגיש צמרמורת. "ולמה אתה מראה לי את זה?"

"כי זה," הרופא הצביע על הגרף, "ו-זה," הוא חזר לתוצאות ה-EEG, "זה אותו דבר. אותו תדר. אותה תבנית."

"מה זה אומר?"

דוקטור גולן הסתכל על דני בעיניים רציניות. "זה אומר שבאותו לילה, המוח שלך היה מסונכרן באופן מושלם עם תדרי הקרינה ממעבדת המחקר של לוינסון, שכנראה הדליפו לאטמוספירה. אני לא יודע איך, אבל המוח שלך קלט אותם, כמו אנטנה."

"וזה…" דני בלע רוק, "זה הסיבה שידעתי עליה?"

"ייתכן. אבל זה לא מסביר את כל שאר הדברים שידעת."

"ומה לגבי עכשיו? אני עדיין… קולט?"

דוקטור גולן משך בכתפיו. "הבדיקות האחרונות שלך נראות נורמליות לחלוטין. כנראה שזה היה משהו חד פעמי – אולי צירוף נסיבות, אולי… משהו אחר."

דני נשען לאחור בכיסאו. "אז מה אתה אומר לי, דוקטור? שלרגע אחד הייתי באמת טלפת? שהקריירה שלי כקוסם השתמשה בטריקים, ואז לפתע, ללילה אחד, הכל הפך אמיתי?"

"אני אומר שיש דברים שהמדע עדיין לא מבין לחלוטין," אמר הרופא. "המוח האנושי הוא מכונה מדהימה, וייתכן שבנסיבות מסוימות, במקרים נדירים מאוד… הוא יכול לעשות דברים שנראים בלתי אפשריים."

דני חייך חיוך מריר. "יודע מה הכי מצחיק בכל זה, דוקטור? שאני הרווחתי את הפרנסה שלי בלגרום לאנשים להאמין בדברים בלתי אפשריים. וכשבאמת קרה לי משהו בלתי אפשרי, כל מה שרציתי זה שזה ייעלם."

"ומה אתה רוצה עכשיו?"

דני הביט מחוץ לחלון במשך רגע ארוך. "אני חושב ש… אני מרוצה מהעולם כמו שהוא. טריקים הם טריקים, וקסם הוא אשליה. אולי עדיף להשאיר את זה ככה."

הרופא הנהן. "אז אתה לא רוצה לנסות… לחזור למצב ההוא?"

"בשום פנים ואופן לא. תאר לך את הבלגן אם זה היה קורה לי באמצע מופע רגיל. הייתי מגלה דברים על אנשים שהם לא רוצים שאף אחד ידע. זה לא קוסם, זה חודרן."

"ומיכל לוינסון?"

דני חשב לרגע. "אני מקווה שהיא באמת תשנה את העולם. אני פשוט מעדיף לראות את זה בחדשות, כמו כולם."

—

בחודשים הבאים, השם של מיכל לוינסון הפך מוכר יותר ויותר. הטכנולוגיה שלה זכתה לפרסים עולמיים, ומומחים אמרו שהיא אכן עשויה לשנות את מפת האנרגיה העולמית. דני עקב אחריה מרחוק, מרגיש תחושה מוזרה של גאווה כאילו היה שותף איכשהו להצלחה שלה.

ערב אחד, אחרי מופע מוצלח במיוחד, דני היה במסדרון מאחורי הקלעים כשראה אישה מוכרת מאוד. שיער שחור, עיניים כחולות.

"אדון לוי," אמרה מיכל לוינסון, מחייכת אליו. "הייתי במופע שלך. מרשים מאוד."

"גברת לוינסון," ענה דני, מנסה לשמור על קור רוח. "זה כבוד גדול. אני… אני שמעתי על ההצלחות שלך."

"כן, העולם משתנה," היא אמרה, ודני לא יכול היה שלא לחייך לשמע המילים האלה. "אבל יש משהו שאני חייבת לשאול אותך עליו, אם אפשר."

"בבקשה."

"לפני כמעט שנה, במופע בבימה. איך ידעת? איך ידעת מי אני, ומה…" היא הסמיקה מעט, "מה אעשה?"

דני בחן אותה לרגע ארוך. מה הוא אמור להגיד לה? את האמת? את מה שהוא חושב שקרה? או אולי פשוט להמשיך עם האקט של הקוסם?

לבסוף, הוא חייך אליה חיוך רחב. "גברת לוינסון, כל קוסם טוב יודע – לעולם אל תחשוף את הטריק."

היא נראתה קצת מאוכזבת, אבל הנהנה בהבנה. "אני מניחה שזה הוגן."

כשהם נפרדו, דני הרגיש הקלה מוזרה. אולי הוא באמת לא ידע מה באמת קרה באותו לילה. אולי המוח שלו באמת קלט אותות רדיו מסתוריים. אולי היה לו רגע חד-פעמי של יכולת על-טבעית. או אולי, כפי שחלק מהספקנים טענו, הכל היה פשוט תרגיל יחסי ציבור מתוחכם במיוחד.

בסופו של דבר, זה לא באמת משנה. מה שחשוב הוא שהוא חזר לעשות את מה שהוא אוהב – להפליא קהל עם דברים שנראים בלתי אפשריים, אבל למעשה הם תוצאה של שנים של תרגול, תכנון ומיומנות.

וזה הדבר האמיתי המדהים, חשב לעצמו בדרך הביתה. לא צריך כוחות על-טבעיים כדי לעשות דברים נפלאים. צריך רק תשוקה, עבודה קשה, והטריקים הנכונים.

ואם לפעמים, בלילות מסוימים, כשהוא שוכב במיטתו, הוא שומע לחישות רחוקות, כמו רדיו שכמעט נקלט… ובכן, הוא פשוט מעלה את הווליום של המוזיקה, ומתמקד בלתכנן את המופע הבא שלו.

## סוף