יוסף עקרי התעורר בבהלה, זיעה קרה מכסה את מצחו. בחלום, הוא עמד על הר סיני, לבוש שמלה ורודה מנצנצת, כשקול אלוהי הדהד באוזניו: "יוסף בן שמואל עקרי, אתה תהיה יוספה, גיבורת הדור." המלאכים מסביב הריעו במחיאות כפיים, וברקע התנגן שיר של דנה אינטרנשיונל.

הוא התיישב במיטה, מביט באשתו רחל שישנה בשלווה לצידו. "זה זה," הוא מלמל לעצמו, "זה הייעוד שלי." השעון הדיגיטלי הראה 3:33, מה שנראה לו כסימן משמיים – הרי שלוש פעמים שלוש זה תשע, כמו תשעת החודשים של לידה מחדש.

בבוקר, בזמן שרחל מזגה קפה לספלים המוכרים עם הכיתוב "הזוג המושלם" (מתנה מהחתונה לפני 20 שנה), יוסף ישב בכיסא המטבח שלו, מגרד את הכרס שצבר לאורך שנות נישואין מאושרות ועבודה במשרד רואי החשבון המשפחתי.

"רחל'ה," הוא פתח, קולו רועד מעט, "את יודעת שתמיד רציתי להיות מישהו משמעותי."

"כן, מותק," היא ענתה מבלי להרים את מבטה מהטוסט שהכינה, "אתה כבר מישהו משמעותי. אתה אבא נהדר, רואה חשבון מצליח—"

"לא, לא," הוא קטע אותה, "אני מתכוון באמת משמעותי. כמו משה רבנו, או דוד המלך."

רחל הרימה גבה, "אה?"

"החלטתי," הוא אמר, מיישר את גבו, "אני הולך לעבור ניתוח לשינוי מין."

הטוסט נשמט מידה של רחל.

"ואז," המשיך יוסף בהתלהבות גוברת, "אני אהיה גיבורת הדור! חשבי על זה – כל הסיפורים בתנ"ך, הם נשארו איתנו אלפי שנים. אבל היום? מי יזכור אותי בעוד אלפיים שנה? אז החלטתי – אני אהיה יוספה, הטרנסית הראשונה שתיכנס לספרי ההיסטוריה היהודית!"

רחל פתחה את פיה להגיד משהו, אבל שום צליל לא יצא. פניה החווירו, והיא החלה לנוע באיטיות לכיוון הרצפה.

"רחל'ה?" יוסף קפץ ממקומו, "את בסדר?"

אבל רחל כבר שכבה מעולפת על רצפת המטבח המבריקה, לצד הטוסט השרוף שהתפזר סביבה כמו הילה שחורה.

"אולי הייתי צריך להתחיל עם זה שאני רוצה גם להיות נביאה," הרהר יוסף בקול, מחייג למגן דוד אדום.

—

"גברת עקרי?" קול עדין של פרמדיקית צעירה הדהד באוזניה של רחל, "את יכולה לשמוע אותי?"

רחל פקחה את עיניה באיטיות. מעליה ריחפו שלושה פרצופים מודאגים: הפרמדיקית, בעלה יוסף, והשכנה חנה מקומה שנייה שתמיד מופיעה בדיוק כשיש דרמה.

"מה… מה קרה?" היא מלמלה.

"התעלפת, יקירתי," אמר יוסף ברוך, "כנראה מרוב התרגשות מהבשורה."

"איזו בשורה?" שאלה חנה בהתלהבות בלתי מוסתרת, כבר מתכננת את שיחת הטלפון הבאה למכולת השכונתית.

"אה," יוסף חייך חיוך רחב, "פשוט סיפרתי לרחל שהחלטתי לעבור ניתוח לשינוי מין ולהפוך לגיבורת הדור, כמו רות המואביה, רק עם תואר במנהל עסקים ורישיון רואה חשבון."

הפרמדיקית הפסיקה למדוד דופק. חנה פתחה את הטלפון הנייד שלה במהירות שיא. רחל התחילה להתעלף שוב.

"רגע, רגע!" יוסף תפס בכתפיה, "עוד לא סיפרתי לך על החלק של להיות נביאה!"

"אולי," הציעה הפרמדיקית בטקט מקצועי, "כדאי שנחכה עם שאר הבשורות?"

"צודקת," הנהן יוסף בחשיבות, "קודם כל צריך לספר לילדים. חשבתי לעשות מצגת פאוורפוינט. יש לי כבר כמה שקופיות מוכנות – 'אבא/אמא: המדריך המלא', עם אנימציות ומעברי שקופיות מגניבים."

רחל התיישבה באיטיות, נשענת על הספה. "יוסי," היא אמרה בקול חלש, "אתה בטוח שזה לא סתם… משבר גיל הארבעים?"

"משבר?" יוסף צחק, "זה לא משבר, זה ייעוד! תחשבי על זה – כמה אנשים בהיסטוריה זכו להיות גם טרנסג'נדרים וגם גיבורי דור? אני אהיה הראשונה! או הראשון… תלוי מאיזה כיוון מסתכלים."

חנה כבר סיימה לשלוח הודעות לכל קבוצות הווטסאפ השכונתיות, כולל "אימהות מבשלות ומרכלות" ו"חדשות טריות מרחוב הרימון".

"אגב," המשיך יוסף, מביט בשעונו, "אני חייב לרוץ למשרד. יש לי פגישה עם הבנק בעשר, ואחר כך אני צריך לבדוק מנתחים מומלצים. את חושבת שביטוח המנהלים מכסה ניתוחים בתאילנד?"

—

משרד עקרי ובניו רואי חשבון לא היה מקום של הפתעות. בארבעים השנים האחרונות, ההפתעה הגדולה ביותר הייתה כשמישהו החליף את הקפה שחור לקפה נמס. עד היום מדברים על זה בישיבות הצוות.

יוסף נכנס למשרד כהרגלו בשמונה וחצי, אבל הפעם עם חיוך מסתורי על פניו ותיק גדול במיוחד. "בוקר טוב לכולם!" הכריז בקול רם, "יש לי הודעה חשובה!"

שולה המזכירה הוותיקה, שכבר ראתה הכל (כולל את המעבר מקלסרים לתיקיות במחשב), הרימה גבה. "מה קרה, יוסי? קיבלנו עוד לקוח מהייטק?"

"לא, לא," הוא נופף בידו, "משהו הרבה יותר משמעותי. אני עומד להיכנס להיסטוריה!"

כל העובדים במשרד הפסיקו להקליד. אפילו המדפסת השתתקה.

"קיבלתי השראה אלוהית," המשיך יוסף, פותח את המצגת שהכין, "אני הולך להיות גיבור הדור! או יותר נכון – גיבורת הדור."

שולה כמעט בלעה את המסטיק שלעסה במשך עשרים השנים האחרונות.

"תראו," הוא הצביע על השקופית הראשונה, שכללה תמונות של משה רבנו, דוד המלך, ובאופן מפתיע – וונדר וומן, "כל הגיבורים האלה נזכרים בהיסטוריה. אבל מה איתנו? מי יזכור את הדוחות השנתיים שלנו? לכן," הוא לחץ על המקש והופיעה שקופית חדשה עם הכותרת 'יוספה עקרי: המהפכה החשבונאית-רוחנית', "אני הולך לעשות מהפכה!"

משה הזקן, השותף של אביו שעבד במשרד מאז קום המדינה, התחיל למלמל תהילים.

"חשבתי על זה הרבה," המשיך יוסף, "אנחנו חיים בתקופה היסטורית. למה שלא נשלב בין עולם החשבונאות המודרני לבין הנבואה העתיקה? אני אהיה רואת החשבון הראשונה שגם מנבאת את העתיד! תחשבו על זה – במקום רק לעשות ביקורת על דוחות העבר, נוכל גם לחזות את העתיד!"

"אבל יוסי," גמגמה שולה, "אתה… אתה בטוח?"

"בטוח? קיבלתי חזון משמיים! ובנוסף," הוא הוציא מהתיק ערימת ניירת, "כבר התחלתי למלא טפסים לביטוח הלאומי. מסתבר שיש המון בירוקרטיה בלהפוך לנביא. מי היה מאמין?"

באותו רגע נכנס למשרד מר כהן, הלקוח הגדול ביותר של המשרד. "בוקר טוב! באתי בשביל הדוחות של הרבעון האחרון."

"אה, מר כהן!" קרא יוסף בהתלהבות, "בדיוק בזמן! יש לי חדשות מרעישות בשבילך – לא רק שאני אטפל בדוחות שלך, אני גם אוכל לנבא לך את התחזית הכלכלית לשנה הבאה! רגע, רק תן לי להתחבר לשמיים…"

מר כהן, איש עסקים ותיק שראה כבר הכל בעולם העסקי (כולל את המעבר מפקס למייל), עמד קפוא במקומו. "סליחה?"

"כן, כן," המשיך יוסף בהתלהבות, מחפש משהו בתיק שלו, "הנה, תראה, יש לי כאן גם קמע מיוחד שקניתי אתמול בדוכן ליד התחנה המרכזית. הוא אמור לשפר את הקליטה השמיימית. רק… רגע…" הוא הוציא אבן כחולה עם חריטות מוזרות, "אה! לפי החיזוי הרוחני שלי, המניות שלך יעלו ב… רגע, אני מקבל מסר…"

שולה התחילה להתקשר בדחיפות לשירותי בריאות הנפש.

"מר עקרי," אמר מר כהן בזהירות, כאילו מדבר אל ילד קטן, "אולי כדאי שנקבע פגישה למועד אחר?"

"לא, לא, אתה חייב להישאר!" קרא יוסף, "אני רואה… אני רואה… מספרים! המון מספרים! והם אומרים שאתה צריך להשקיע במניות של… רגע… חברת 'עתיד מזהיר בע"מ'!"

"אין חברה כזאת," ציין משה הזקן בשקט.

"עוד אין," תיקן יוסף, "אבל תהיה! אני רואה את זה בחזון שלי. ואני אהיה המנכ"לית שלה! או המנכ"ל… תלוי מתי יאשרו לי את הניתוח."

באותו רגע נכנס למשרד שמואל עקרי, אביו של יוסף ומייסד המשרד. הוא הביט בבנו שעמד עם האבן הכחולה מורמת מעל ראשו, במר כהן שנסוג לאטו לכיוון הדלת, ובשולה שלחשה משהו בטלפון על "מקרה דחוף".

"יוסי," אמר בקול שקט, "בוא רגע למשרד שלי."

"אבא!" קרא יוסף בשמחה, "בדיוק בזמן! תראה, יש לי מצגת מדהימה על העתיד של המשרד. חשבתי שנשנה את השם ל'עקרי ובת – נביאי חשבון בע"מ'. מה דעתך?"

שמואל עקרי סגר את עיניו לרגע ארוך. כשפתח אותן, פנה למר כהן: "דוד, אני מתנצל. אולי ניפגש מחר? אני צריך לדבר עם הבן שלי על… על…"

"על המהפכה החשבונאית-רוחנית!" השלים יוסף בגאווה.

"כן," נאנח שמואל, "על זה."

כשדלת המשרד נסגרה מאחורי מר כהן הנסוג, שמואל הסתכל על בנו במבט ארוך. "יוסי, בן שלי… מה בדיוק קורה פה?"

"אבא, זה פשוט," חייך יוסף, "החלטתי להגשים את הייעוד שלי! להיות גם רואת חשבון, גם אישה, וגם נביאה! אתה יודע כמה אנשים בהיסטוריה הצליחו לשלב את שלושת התארים האלה?"

"אפס?" הציע משה הזקן מהפינה.

"בדיוק!" קרא יוסף, "אני אהיה הראשונה! זה יהיה מהפכני!"

"שב," אמר שמואל, מצביע על הכיסא מול שולחנו. המשרד שלו היה מעוצב בדיוק כמו לפני ארבעים שנה – אותה תמונה של סבא עקרי מייסד השושלת החשבונאית, אותו שטיח פרסי שדהה, ואותו לוח שנה של הבנק שמתחלף מדי שנה אבל תמיד נראה אותו דבר.

יוסף התיישב, עדיין אוחז באבן הכחולה. "אבא, אני יודע שזה נשמע קצת מוזר—"

"קצת?" שמואל הרים גבה, "יוסי, אתה זוכר כשהיית בן שש ורצית להיות אסטרונאוט-ליצן?"

"כן, אבל—"

"ובגיל שתים-עשרה כשהחלטת שאתה רוצה להיות מאלף תנינים?"

"זה היה—"

"ובגיל עשרים כשרצית לפתוח מסעדת גורמה לחתולים?"

"אבל הפעם זה שונה!" קרא יוסף, "זה לא סתם רעיון, זה ייעוד! קיבלתי חזון! ראיתי את עצמי עומדת על הר סיני, עם תיק מסמכים ביד אחת ומטה נבואי בשנייה!"

שמואל שתק לרגע. "ומה אמרה רחל?"

"היא… אה… התעלפה."

"הגיוני," הנהן שמואל.

"אבל אחר כך, כשהתעוררה, היא… התעלפה שוב."

שמואל נאנח עמוקות. "תגיד, יוסי, אתה זוכר מה אמר לי סבא שלך כשרציתי להכניס מחשב למשרד בשנות השמונים?"

"שזה יהרוס את המקצוע?"

"בדיוק. ואתה יודע מה? הוא טעה. אבל אתה יודע מה עוד הוא אמר לי? 'שמוליק, לפני שאתה עושה שינוי גדול, תשאל את עצמך – האם זה באמת ישפר את הדוחות הכספיים?'"

יוסף קפץ ממקומו בהתלהבות. "אבל זה בדיוק העניין! חשבתי על זה! אם אני אהיה גם רואת חשבון וגם נביאה, נוכל להציע ללקוחות לא רק דוחות על העבר, אלא גם תחזיות על העתיד! זה יהיה מוצר חדשני לגמרי!"

שמואל הביט בבנו בדאגה. "ומה עם הילדים? מה עם דני ומיכל?"

"אה, אל תדאג!" יוסף שלף את הלפטופ שלו, "הכנתי מצגת מיוחדת בשבילם. יש בה אנימציות, תמונות, ואפילו תרשים זרימה שמסביר איך אבא הופך לאמא-נביאה. הוספתי גם קטע מצחיק עם גיפים של חתולים, כי מיכל אוהבת חתולים."

באותו רגע, הטלפון של שמואל צלצל. זו הייתה אשתו, ציפי.

"כן, אמא," ענה שמואל, "כן, הוא פה איתי… כן, זה נכון… כן, גם על החלק של הנבואה… לא, אני לא חושב שזה קשור לזה שלא הלכנו מספיק לבית כנסת… כן, אני אביא אותו הביתה… כן, גם את האבן הכחולה…"

יוסף הביט באביו בציפייה. "נו?"

"סבתא רוצה שתבוא לארוחת שישי הקרובה," אמר שמואל, "היא אומרת שאם כבר אתה הולך להיות נביאה, לפחות שתנבא לה את המספרים בלוטו."

—

"אז מר עקרי," אמר ד"ר פרידמן, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית, תוך שהוא מעיין בתיק הרפואי, "ספר לי שוב איך הגעת אלינו."

יוסף, לבוש בחלוק בית חולים תכלת עם נקודות לבנות (שממש לא החמיא לגזרה שלו), התרווח על הכורסה. "הכל התחיל כשניסיתי להסביר למס הכנסה שההוצאות על האבנים הכחולות והגלימה הנבואית הן הוצאות מוכרות. אמרתי להם שזה ציוד מקצועי הכרחי לרואת חשבון-נביאה."

"וזה לא עבד?" שאל הד"ר, מנסה להסתיר חיוך.

"לא," נאנח יוסף, "במיוחד אחרי שניסיתי לשכנע אותם שאני יכול לראות את העתיד של תיקי החקירה שלהם. מסתבר שפקידי מס הכנסה לא מעריכים נבואות."

בדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת. הייתה זו המשפחה המורחבת – רחל, הילדים, שמואל וציפי, וכמובן, סבתא עם סיר מרק עוף ("כי בבית חולים האוכל נורא").

"יוספה'לה!" קראה סבתא, מתעלמת לחלוטין מהד"ר, "הבאתי לך מרק. ותגיד, ראית במקרה את המספרים של הלוטו השבוע?"

"אמא," נאנח שמואל, "הרופא אמר שצריך להפסיק עם כל העניין הזה של הנבואות."

"אבל הוא צדק בקשר למניות של גוגל!" התעקשה סבתא.

"זה היה מקרה," אמר הד"ר בעדינות.

"ומה עם התחזית על הגשם?" המשיכה סבתא.

"זה היה תחזית מזג האוויר באפליקציה," הסביר דני, בנו של יוסף, בסבלנות.

יוסף הביט בכולם בחיוך שליו. "אתם יודעים, בזמן שאני פה, חשבתי על זה הרבה. אולי לא צריך להיות גיבור הדור כדי להשאיר חותם. אולי מספיק להיות… סתם יוסי טוב."

"נו, סוף סוף!" קראה רחל.

"מצד שני," המשיך יוסף, עיניו נוצצות, "חשבתי על רעיון חדש לגמרי – מה דעתכם על משרד רואי חשבון שמתמחה בייעוץ אסטרולוגי-פיננסי?"

הד"ר פרידמן סימן בשקט לאחות להכין עוד מנת כדורים.

"או אולי," המשיך יוסף בהתלהבות, "נשלב את זה עם יוגה? 'עקרי ובניו – מאזנים את הצ'אקרות הפיננסיות שלך'!"

רחל פתחה את התיק שלה, הוציאה את האבן הכחולה המוכרת, והעבירה אותה לסבתא. "קחי, אמא. תנסי את המזל שלך בלוטו. לפחות ממך לא יבקשו אישור מרואה חשבון."

וכך, בעוד המשפחה מתווכחת על יעילותן של אבנים כחולות בניבוי מספרי לוטו, יוסף שקע בכורסה, עדיין חולם. אולי הוא לא יהיה גיבור הדור, אבל לפחות הוא יהיה הראשון בהיסטוריה שניסה לשלב בין חשבונאות, נבואה, ושינוי מגדרי. וזה, לפחות לדעתו, כבר משהו.

"יוסי," קראה רחל בעדינות, "הבאתי לך את הדוחות השנתיים. חשבתי שתרצה לעבור עליהם."

עיניו של יוסף אורו. בסופו של דבר, אולי המספרים הם הנבואה הטובה ביותר.