את הטקסט הבא פירסמתי בקבוצה מקצועית של קוסמים ואמני חושים. כן, יש בארץ אגודת קוסמים. אמיתית, בלי גולו גולו, מיפגשים מקצועיים כמו בחו"ל, כנסים ועוד…

למעט האופי היהודי/ישראלי שהופך את האגודה לחוויה ישראלית קומפלט כולל פוליטיקה, חילוקי דעות וכל השפיל. אנחנו, אגודת הקוסמים הישראלית 'נחשבים' בעולם הקוסמים והמנטליסטים. ולא בכדי.

יש כמה הבדלים בין מה שקורה בחו"ל למה שקורה כאן בארץ, זה לפוסט נפרד.😀

כרגע הנושא החם בקבוצת הקוסמים הוא חשיפת סודות, אכן בעיה, אבל לא חדשה, הנה כאן כתבתי על זה כבר לפני עשור.

קצת קולטורה ברשותכם:

בינינו אין כאן אף אחד בקבוצה שלא עף על עצמו, גמאני.

אין בעיה עם זה, לבריאות….

אני אני, אני ואני. סבבה. אתה ורק אתה, ברור.

מעטים בעיני (ויסלח לי זה שבשמיים ומנהלי הקבוצה) בתחום הקסמים שעושים באמת אומנות*, פרקסלנס. כאלה שיכתבו עליהם ב'הארץ'.

אומנות להבדיל מאמנות, תגגלו לבד.

מה שאומר שבעצם הם חצו את הקו מתחום הבידור העממי/מסחרי, שזה שווה ערך תרבותית לריאליטי מינוס. ועברו לפנתיאון האומנותי.

המרחק גדול מאוד חוצים אוקיינוס כמעט בלתי אפשרי

ועוברים ללב התרבות, הישראלית, לפעמים העולמית. עושים 'אומנות' ומוכרים כאומנים על ידי המימסד.

נכון לרגע זה ויסלחו לי אלו ששמטתי. עד היום פגשתי רק קוסם אחד שעשה את זה (כמובן חוץ ממני).

אני חוזר עכשיו מהקאמרי מההצגה 'אני סבתא שלך' שכתב בכישרון רב מובהק ונהדר איתי סונטג, חבר וקולגה שראוי לשם: אומן חושים כמי שעושה באמת אומנות.

לא בטוח שכולם מבינים פה לעומק מה זה אומר הקרדיט הזה, 'מחזאי בקאמרי', אני גאה שהוא חבר ובמקצוע שלי, ושמח שהוא אדם שכיף לפגוש.

לכתוב מחזה לקאמרי זה ביג דיל בעיני, האמא של הקולטורה. אומנות ועוד נהדרת.

הצגה נהדרת כתובה נהדר, עשויה נפלא ומעוררת צחוק אמיתי מהבטן. בלי שום יומרה, כתוב מבריק בשפה ישירה. שאפו איתי, שיחוק.

יצאתי מרוגש, ההצגה שמוגדרת כקומדיה, תפסה אותי בבטן וזרקה אותי לאחד הרגעים בעצובים שחויתי.

פעם התקשרה מהוססת מישהי ושאלה אם יש לי מה לעשות עם ציוד של קוסם שפרש? משהו שיביא טוב…כבר אהבתי.

כמובן שהסכמתי, והחלטתי לתרום כמלגה לאחד מתלמידי.

אבל אז בא הסיפור האמיתי, נפגשנו בדירה מוארת ומרווחת ליד אוניברסיטת תל אביב, מסתבר שזה היה הבית של דורון, קוסם חובב שנהרג במלחמת לבנון הראשונה.

עשרים וחמש שנה (25 שנה, דור) החדר שלו חיכה לו כאנדרטה.

באותו יום באותו מעמד שהייתי בו הם שיחררו וויתרו על החלום שדורון יחזור.

וואי כמה עצוב זה היה, כמה בכינו, נורא בעיני, להכיר במציאות שכזאת. רגע מכונן.

נחזור לקומדיה של איתי שעוררה בי דמעות גם בהצגה יש חדר שנעול 20 שנה, ורגע של ויתור, מה שאומר שיש גם רגעים אנושיים נדירים של עצב, עמוק וכואב כמו החיים.

ובנוסף בכדי ל'ערבב אותי טוב טוב, בתוך הציוד של דורון מצאתי משהו שכנראה קנה ממני, בשנות השבעים, שזה ניסיון לייצר סיר אש מקופסת ממתקים מקרטון שבנה במו ידיו אתי דוד קוסם מירושלים כשהייתי נער בן 12.

ו'חזר' אלי בסיבוב מטורף.

לסיום תוך כדי שיחה עם איתי בסוף ההצגה הגיע א.ר. לבקשתו שמו שמור, קוסם קולגה, צעיר ממני שגם היה בהצגה וביקש להראות לי ולאשתי קסם בקלפים, כמה שאני פחות אוהב קלפים, היא ממש שונאת קלפים.

בקיצור מסתבר שהייתי האדם השלישי בעולם שראה את הקסם והוא ללא ספק לא טריק בקלפים אלא קסם אמיתי. שאפו. מ ד ה י ם.

בסופו של דבר, השאלה האם אמנות החושים היא אומנות או בידור היא שאלה מורכבת, שאין לה תשובה חד-משמעית. אמנות החושים, כמו כל צורת אומנות אחרת, יכולה להיות גם וגם. היא יכולה להיות בידור קליל ומהנה, וגם יצירה עמוקה ומרגשת, המעוררת מחשבה ורגש.

ההבדל טמון באומן עצמו, ביכולתו לחצות את הגבול שבין קסם לאומנות, ולגעת בלב הקהל בצורה משמעותית ובלתי נשכחת.