אבא שלי עשה הכל בכדי לדכא את היצירתיות שבי, היום באופן מפוכח אני מודה על כך, אפילו סלחתי לו, כבר כמה פעמים…

משהו בהתנגדות שלו העקשנית, עורר בי את המרדן העקשן, וזה הפך להיות חלק ממני, 'אוקסמן', איש השור.

חלק בלתי נפרד ממני שבסוף הוכח כקטליזטור של היצירתיות שבי.

* * *

קבלנו מכשיר טלפון אחרי 12 שנות המתנה, זוכר את היום ואת הטכנאי, את מכשיר הטלפון המיושן עם החוגה הלבנה, היה לנו חוט שחור ארוך ארוך כי גרנו בדירה ענקית…

אבא שלי נעל את המכשיר במנעול טלפון, כדי שלא אוכל לחייג ללקוחות. הוא לא רצה שאהיה קוסם.

הייתי פורץ את המכשיר , מחייג אליו ל'עבודה' שהייתה מרכז עולמו, לשאול לשלומו, ונועל בחזרה, בלי מפתח, רק עם סיכת ראש…

הוא 'נגנב' ממני.

הלך לחבר חשמלאי ומצא איך לנתק את מעגל החיוג, שיהיו רק שיחות נכנסות…

איתרתי כמובן את החוט הנוסף, ניתקתי, חייגתי אליו לדרוש בשלומו וחיברתי שוב, רק את החוט.

בהמשך, בוקר אחד כמתבגר בתיכון, הוא העיר אותי באלימות עם מאכלת ביד (סכין ענקית שתחזור שוב בגיל 38) וביד השנייה מכשיר הטלפון עליו מלופף החוט, הוא שחט את החוט לחתיכות, הניח בדרמתיות את הטלפון ואמר: "זה פסל".

לדעתי באותו רגע נהייתי אומן.

* * *

בכל זאת הסתדרתי, הופעתי המון. גיליתי שאם אתה מוכשר, מוצאים אותך.

כשהייתי בן 25 בערך הלכתי ללמוד קולנוע, אבא שלי חבר אגד, הם משלמים חלק גדול מהתואר, אבל הוא רצה שאלמד משהו אחר, סרב לחבר אותי לקופה, 'הם' משלמים והוא בשלו. לא.

הלכתי ל'בית אגד' ועברתי חדר אחרי חדר לשאול איך עוקפים את המעצור הזה? זה בניין גבוה. אף אחד לא ידע.

למדתי קולנוע שנה, ועזבתי כשהמרדנות הגיע לשיאים חדשים, מול כל אלפא שעמד מולי.

חיפשתי מורה, כאוטודידקט היה חשוב לי ללמוד תהליך, מחומר גלם, עד למוצר הסופי, בלי לחפף….

מצאתי קורס צורפות (כן אני צורף מוסמך), ומורה יקה, שהקפיד על האמא של הפרטים הקטנים, היה לי הסבר קבוע. אני אסביר:

כשהאינדיאנים יוצרים שטיח למשל, הם עושים כמה טעויות קטנות, מתרחקים מהמושלם, בכדי לא לעורר זעמם של האלים, הסברתי לו שיש בי אינדיאני רדום.

בכל זאת למדתי ממנו משהו, אפילו הרבה.

ואז צצה לי השאלה האם אוכל ליצור שלא מתוך סובלימציה? שלא מתוך התנגדות וסבל?

לא לצייר רעב מול תפוח שכל מה שאני רוצה זה ביס בכדי להרגיע את רעבוני.

האם אוכל ליצור מול חלון זכוכית ענקי שמשקיף אל הים, בוילה מדהימה על החוף, שלי. ?

ועכשיו, זה קורה בחרתי והחלטתי שזה לא אפשרי עבורי, ליצור את הסבל מחדש שוב ושוב.

והיום גם מבלי שיש לי וילה על החוף, לימדתי את עצמי לקבל השראה וליצור גם בתהליכים חיוביים, למשל עכשיו, מול יער וציפורים מצייצות, בחדרי משרדים נעימים, עם אנשים שמחים וחיוביים.

מסתבר שזה אפילו יותר מרגש.