אמא שלי מתה.
אמא שלי מתה לפני 13 שנים.

צעירה הייתה במותה.

הימים היו קשים במיוחד, מותה, גירושים קשים, מצוקה כספית. מעטים ידעו את האמת.

פחות ממעטים עזרו באמת. כולל קרובים. על הנייר.

אבא שלי יבדל"א היה ונשאר מסוכסך אתה גם אחרי מותה. באותה עוצמה. עד היום. אפילו יותר משהוא מסוכסך עם עצמו.

הפחדים שהיו לי בתקופה ההיא היו 'להישאר הומלס' וש'המשפחה תתפרק'.

והיום זה בעצם קרה (ע).

לראשונה מעולם היינו באזכרה לזכרה (ערב יום השואה , כל כך קל לזכור) רק טל ואני.

שיא האינטימיות עם המצבה, עם הזכרון.

טל לא פגשה אותה בעצמה. רק דרכי, דרך מי שאני. ואין ספק שהחלקים האהובים עלי בעצמי הם אלו שהיא משתקפת בהם.

אלו היו רגעים קסומים, יחס נטו, אמיתי. מהאזכרות שאזכור.

זאת גרעיניות בעיני,

שם בעצם הגרעין והלב האמיתי של היחס.