כמו שזה נעלם, זה חוזר
חוזר לכתוב, עניין של החלטה.
יש מצב שזה בגלל הטקסט הזה שמצאתי ודגדג לי את האצבעות:
אבא שלי
כל מיני
דברים וחפצים
ואפילו כסף
שאין
למשל שניצל
שזה
חזה עוף
על מחבת
מטוגן
או פילה בקר
מוברח במזוודות,
מארצות שיותר טוב בהן
(אפילו לפרות מתות)
אבא שלי
הכניס את היד
שלו
לכיס
שלי
ושם
שם
חמשת אלפי שקלים,
בזמן
במזומן
ברגע ההוא
זה היה כל הזמן
כל העולם.
לאבא שלי יש תחביבים
קשים
לפרק עופות
לבחור בהם
אחד אחד
בהקפדה
פחות חשוב לו
החברים
שאפילו קלפים הם
הפסיקו
לשחק למשל
או סתם לשלוף
ולהבין.
ולחברים
יש גבולות ברורים
שזה מגביל
ודם זה לא מים
הוא תמיד אומר
והתכוון לקשר בין
הילדים שלו
שזה אנחנו האחים
שהתפזרנו מהתחלה
ולפעמים אנחנו
כאילו נפגשים.
והוא כל הזמן,
לא מפסיק להזכיר
שלא …
הוא הכי אוהב
שלא
לא מתים
כל כך מהר,
עברו הרבה שנים מאז המלחמה
ההיא
שהוא לא מרבה לדבר בה
רק לנכדים הוא מגלה
שהיה בכלל כאב
ואמא שלו הייתה תופרת
ולכן הוא שרד
הייתה לוקחת ממקום למקום
את המכונה
שהצילה אותם
מהמכונה הנאצית.
לאבא שלי יש את המפתח
לכאב הכי עמוק
שלי
ואני סוגר
והוא פותח
את הכאב
שזה
המנעול של
כאילו
שאין אתמול בעולם
כאילו שלא אמרתי לו
שוב ושוב
תפסיק
זה לא יעשה אותך
יותר ממה
שאתה
כבר לא.
ישראל קליוסטרו :
'אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה