***

כיוון שנהיו לסרטון 'משחק הקוסם 2.0 ' 3,000,000 צפיות הבנתי שאני מתקרב אל סוג של "קונצנזוס תרבותי",

משהו שקשור לוירוסים, ויראלי. גם כשהולכים לרופא מומחה לפעמים הוא יגיד רק : "זה ויראלי".

לקחתי סיפור (להלן אחרי הסרטונים)  והפכתי אותו למשחק לילדים 8-14, ברשת,  זה עבד,

חסר כאן במאמר החלק של 'ההפעלה' החידות ושליחת הילדים למשימות, אפשר להצטרף בשביל להבין.

משחק הקוסם,  זה אפילו בחינם www.bbmagic.co.il

***

***

יש עוד 2 סרטונים –

הנה הסיפור במלואו:

 

 

 

המסע להחזרת הקסם האבוד/ דניאל בוקס

 

סיפורנו מתרחש בעולם אפור, בו הקסם הוצא אל מחוץ לחוק לפני יותר מ-50 שנה, בעיירה אפרורית מלאה בבעלי חיים. שלושה ילדים מוצאים במקרה יומנים ישנים שמתארים את העיירה בעבר, עוד לפני שהייתה אפורה. הם מבינים שפעם משהו היה שונה ויוצאים למסע בעקבות היומנים. במסע הם נחשפים בטעות לקסמים ולמחתרת הקוסמים, אותה מנסה ראש העיר לדכא ולהשמיד. הילדים נשלחים לפנימייה מיוחדת, שם מנסים לדלות מהם כל מידע על מה ראו ולמחוק להם כל זיכרון מהקסמים. בעזרת שומר הפנימייה שעובד עם הממשלה ומתחבר לילדים, הם בורחים כדי לחפש את מחתרת הקוסמים בעזרת רמזים שמצאו ביומנים. במסע הם מגיעים לכל מיני עיירות אפורות, גם הן מלאות בבעלי חיים. עד שהם מגיעים לעיירה האחרונה במסע שלהם, גם היא כביכול אפורה, עד שפתאום הם רואים שיש בה צבעים וגם יש בה קסם. כל הזמן הזה שומרים מהפנימייה רודפים אחריהם וגם מחרת הקסמים רוצה לתפוס אותם, כי הם מאיימים על חשיפתה. המחתרת תופסת אותם והופכת אחד מהם לחיה – מסתבר שזה מה שהם עשו כל הזמן הזה למי שניסה לחשוף אותם. אנחנו מגלים גם שהשומר השתייך בעבר למחתרת הקוסמים ופשוט עבר שטיפת מוח והוא לא זוכר. השומר הוא בעצם החוליה החסרה כדי שהקוסמים יפרצו חזרה אל העולם, והוא יחזור להיות צבעוני וקסום. הקוסמים מביסים את ראש העיר שניסה לדכא אותם, בעזרת הילדים, היומנים והשומר.

תקציר

בעולם בו הקסם הוצא אל מחוץ לחוק, שלושה ילדים מוצאים יומנים שמובילים אותם להיחשף בטעות למחתרת קוסמים סודית. הילדים נתפסים על ידי ראש העיירה ומוכנסים לפנימייה מיוחדת. בעזרת השומר בפנימייה הם בורחים כדי למצוא את הקסמים שאבדו מן העולם.

פרק 1 – מקום שאסור אפילו לומר בו את המילה קסם, או: כמה אתה מוכן?

העיירה בורוקן ממוקמת הרחק הרחק, דרומית לאיסלנד. רוב העיירה נראה אפרורי, משעמם, נטול כל צבע או קסם. למעשה, אסור בכלל לומר שם את המילה "קסם"! אתם מבינים, לפני יותר מ-50 שנה, הקסמים הוצאו אל מחוץ לחוק. ראש העיר, מר פרדריקסון, דאג שלא יהיו יותר קסמים. לאט לאט, כל הקוסמים עזבו את העיירה. חלקם אף נעלמו באורח פלא. ובמקביל, לאט לאט נוספו בעלי חיים רבים בסביבות העיירה ובתוכה. היום איש כבר לא זוכר שפעם היו שם קוסמים. ולמען האמת, איש גם לא רוצה לזכור. כולם עסוקים מדי בחיים שלהם, בעבודה שלהם. קשה מאוד למצוא ביניהם אדם אחד שעדיין מאמין שבכלל שיש דבר כזה, קסמים.

מה שמוביל אותנו אל ג'ייק. עוד יומיים הוא בן 12, הוא כבר ילד גדול. באחד מחיפושיו השיגרתיים בעליית הגג שבביתו הוא נתקל בתיבה חומה, עשויה כולה עץ. על התיבה היה מנעול, אך הזמן עשה את שלו והמנעול נרקב לגמרי והתפורר.

ג'ייק פתח את תיבת העץ הגדולה וגילה בתוכה שלושה יומנים עתיקים! היומנים היו כתובים בכתב יד והדפים היו דפי קלף, כמו של פעם. אפילו לא דפים עם הדפסה של מכונת כתיבה, זה היה ישן יותר.

"ג'ייק! מה אתה עושה שם למעלה?", קראה אימו של ג'ייק, שהיה שקוע כולו בקריאת היומנים, והקפיצה אותו. "שום דבר!" צעק לה ג'ייק בחזרה. הוא חטף את היומנים מהתיבה, סגר אותה וניסה לטשטש כל זכר לכך שהוא אי-פעם התקרב אפילו לתיבת העץ הגדולה.

אחרי ארוחת הצהריים, ג'ייק ביקש רשות מאימו לצאת החוצה ולטייל בעיירה. "רק אל תתרחק יותר מדי. ותחזור בזמן לארוחת ערב!", הזכירה לו אימו. ג'ייק הבטיח. הוא יצא בריצה מהבית, רץ כל הדרך מביתו, עקף את הגבעה החומה, דבר שדורש מאמץ, שכן הגבעה רחבה מאוד. מימין לבית של דוקטור פרג'יל ובמורד השביל לאגם. פעם היו המון דייגים באזור, אבל עכשיו נותר רק המזח הנטוש,  ממנו נהגו לדוג. זה היה המקום האהוב ביותר על ג'ייק. לא היו לו הרבה חברים בבית הספר, הוא היה די מתבודד, ותמיד אהב לבוא לפה, כי האווירה במזח הייתה "קסומה ומרגיעה". כל האחרים חששו להגיע למזח הנטוש, כך שהיה זה המקום היחידי בו ג'ייק לא סבל מהקנטות של הילדים האחרים.

ג'ייק התיישב על המזח הנטוש והוציא מתוך המעיל שלו את היומן הראשון מבין שלושת היומנים שמצא. הוא פתח את היומן בעדינות, אחרי הכל, היומן ישן ביותר, ואין לדעת אם הדפים יחזיקו מעמד. הייתה גם רוח חזקה באותו יום, אז הוא ממש נזהר. הוא פתח את היומן. בדף הראשון היה כתוב בכתב דהוי "רכושו של פריצ'ט הגדול". מתחת לכותרת היה כתוב, בכתב פחות דהוי שנראה כאילו נוסף ליומן לאחר כמה שנים – "אל תמשיך הלאה, אלא אם אתה רוצה לדעת את האמת. אם טוב לך כרגע בחיים, סגור מיד את היומן!".

ג'ייק קצת נבהל מהאזהרה המוזרה, אבל חשב עם עצמו לרגע: אני תכף בן 12, אני מספיק בוגר בשביל להתמודד עם מה שכתוב שם. חוץ מזה, נכון לעכשיו, אין לי יותר מדי מה להפסיד.

ג'ייק התרומם על רגליו וצעק אל האגם "יומן! אני מוכן!". הוא דפדף לעמוד השני, העמוד היה ריק. הוא דפדף עוד עמוד ועוד עמוד ועוד עמוד. ג'ייק לא הבין – הרי כשפתח את היומן בעליית הגג, היו כתובים בו דברים. איך ייתכן שהכל נעלם?

הוא חזר לעמוד הראשון וראה שהאזהרה השתנתה וכתוב בה כעת: "כמה אתה מוכן?".

ג'ייק קצת נבהל וסגר מיד את היומן. אחרי כמה שניות פתח אותו שוב בעמוד הראשון. שוב אותן מילים, "כמה אתה מוכן?", היו כתובות בהתחלה. ג'ייק הסתכל אל הצדדים לראות שאין אף אחד שצופה בו ואז ענה ליומן: "מאוד. אני מאוד מוכן".

הוא העביר דף, ועדיין היומן היה ריק. ג'ייק התעצב במקצת ולא הבין מה קורה. הוא התיישב על המזח, היומן סגור בידו. ישב כמה רגעים, לפתע קם והחל לצעוק לעבר האגם: "שמעת יומן? אני מוכן! אני מוכן!! מוכן!!!".

לאחר מכן לקח ג'ייק את היומן ופתח אותו בעמוד הראשון. לא היה כתוב כלום חוץ מ"רכושו של פריצ'ט הגדול". הוא העביר לעמוד השני. בעמוד השני הייתה מפה של העיירה שבה הוא חי, בורוקן. אבל המפה בספר נראתה שונה, הכל בה היה צבעוני. הגבעה החומה שהוא תמיד חולף על פניה מתוארת במפה במילים "הגבעה הירוקה". גם הבית של דוקטור פרג'יל נראה אחרת לחלוטין. למעשה, כל העיירה נראת שונה לחלוטין. הכל נראה חי יותר.

ג'ייק לא ידע למי לספר על היומן ועל המפה המוזרה שבו. חברים לא היו לו, והוא לא יכול לספר להוריו, כי אז הם יידעו שהוא נגע בתיבת העץ החומה שבעליית הגג. הם יידעו שאף על פי שהיא נעולה, הוא פתח אותה.

הוא המשיך לקרוא ביומן. הסתבר לו כי בעל היומן, פריצ'ט הזה, הוא סבא של ג'ייק, שנפטר הרבה לפני שג'ייק נולד. סבא של ג'ייק סיפר ביומן על עיירה משגשגת ומופלאה, בה חיו יחד זה לצד זה אנשים רגילים וקוסמים. "קוסמים?" שאל את עצמו ג'ייק. יכול להיות שסבא כתב ספרי אגדות, הרי ידוע שאין כזה דבר קוסמים. ג'ייק המשיך לקרוא והחליט ללכת אחרי מה שכתוב ביומן, כל המקומות שסבא שלו מתאר, אלו מקומות שקיימים בעיירה, אבל הכל שונה. למה הכל השתנה?

פרק  – הרפתקה סודית בחצות הלילה, או: דאוס אקס מכינה

הבית של אליזבת סוויד היה התחנה הראשונה ביומן. מסתבר שהבית שייך למשפחת סוויד כבר חמישה דורות. סבא של ג'ייק כתב ביומן שמתחת לבית, בחצר האחורית, צריך לעמוד צריף עתיק שבתוכו תיבה שחורה. מעניין אם הוא עדיין קיים, תהה לעצמו ג'ייק.

הוא החליט שהשעה הטובה ביותר ללכת לבית של אליזבת סוויד תהיה חצות הלילה. ככה אף אחד לא יראה אותו שם, והוא לא יצטרך לספק הסברים מיותרים. חוץ מזה, שעת ארוחת הערב כמעט הגיעה, והוא הרי הבטיח לאימו שלא יתרחק יותר מדי ויחזור בזמן לארוחה.

"נו, איפה היית?" שאלה אימו של ג'ייק.

"בטח הוא שוב הסתובב לבד במזח, נכון ג'ייק?" שאל אביו בעיניים עצובות.

"עזוב אותו, זה קשה להכיר חברים חדשים", אמרה אמו של ג'ייק.

"מה כל כך קשה, סרי. הוא כבר בן 12. אלה 12 שנים להכיר חברים!".

 "דווקא לא הייתי במזח", אמר ג'ייק. "טוב, בהתחלה כן הייתי, אבל אז הלכתי לטייל ופגשתי חבר חדש".

"איך קוראים לחבר החדש ג'ייקי, מי זה?" שמחה אימו.

 "אה… קוראים לו… מממ… פרי".

"אני מקווה שזה באמת חבר ולא חבר חדש כמו מרלין, שהיה החבר החדש שלך בשנה שעברה, אבל אף אחד לא ראה אותו".

 "די, אבא. פרי הוא אמיתי. מחר אנחנו יוצאים להרפתקה".

"תזמין אותו לארוחה בסוף השבוע", אמרה אמא.

24:00. השעון המעורר של ג'ייק צילצל, והוא מיד השתיק אותו כדי שלא יעיר את הוריו. הוא כבר היה לבוש ומוכן למשימה, לקח את המעיל שלו, תחב לכיס את היומן והתחיל ללכת מהר מהר לכיוון ביתה של אליזבת סוויד. הוא קפץ מעל הגדר שלה וקיווה מאוד שאף אחד לא ראה אותו עושה זאת. הוא הוציא פנס והחל להאיר על היומן, כדי לראות את הציור של החצר שלה. כמובן, הכל היה שונה ביומן,  וגם הציורים היו כל כך צבעוניים שהוא לא האמין שהוא נמצא באותו מקום. "שלושה צעדים ימינה, צעד משמאל ליד העץ והנה… אין פה כלום".

ג'ייק התחיל לחשוב שאין מה ללכת אחר המפה ביומן, כי היומן ישן מדי ודברים הספיקו להשתנות. חוץ מזה, לא היה שום צריף. הוא הגיע למקום שכביכול היה אמור לעמוד בו צריף, אבל אפילו לא היו חתיכות של צריף או זכר לזה שפעם היה שם צריף. ג'ייק התאכזב ובעט קצת בחול שבגינה, היכן  שהיה אמור להיות הצריף. הוא פגע במשהו קשה ואחז ברגלו בכאב. מה זה???

הוא התכופף והבחין שהוא בעט בתיבה שחורה, שאותה לא ראה בגלל החושך. הוא הרים את התיבה, היא הייתה קטנה יחסית, בגודל של מרצפת, אבל הרבה יותר קלה. הוא הרים אותה והאיר עליה בפנס. הייתה כתובה עליה מילה בשפה שהוא לא מבין. "דֵאוּס", הוא אמר את המילה בקול וציפה שמשהו יקרה. כלום לא קרה. הוא לקח את התיבה איתו וחזר הביתה.

כשהתעורר למחרת, בשבע בבוקר, הסתכל ג'ייק על השולחן, היכן שהניח את התיבה השחורה. כעת היא הייתה לבנה והיה כתוב עליה משהו אחר: "אקס מָכינה". מה זה אומר? חשב לעצמו ג'ייק. הוא חיפש בגוגל את הצירוף "דאוס אקס מכינה" – מושג בלטינית שפירושו "אל מתוך מכונה". ג'ייק ניסה לחפש ביומן משהו שקרוב לזה או שמדבר על זה. "הגבעה הירוקה 14:00 בצהריים". משפט זה הופיע ליד הכיתוב "דאוס אקס מכינה" בעמוד 42 ביומן.

"אתה מתכונן לבית הספר?" צעקה אימו.

"כן אמא!".

ג'ייק רשם לעצמו על פתק להיות ב-14:00 בגבעה הירוקה… טוב, הגבעה החומה. בלימודים הוא היה כל כך לא מרוכז, עד שגריפ, בריון השכבה, לא הצליח בכלל לעצבן אותו. לינדי, שג'ייק מאוהב בה כבר שנתיים, לא עברה בראשו אפילו פעם אחת, וגברת לימפל המורה קצת התאכזבה מהעובדה שהפעם, ג'ייק לא השתתף בשיעור חשבון. אבל ג'ייק רק חיכה לשעה 14:00 וזה הדבר היחידי שעניין אותו באותו יום.

13:30, נישמע הצילצול המודיע על סוף הלימודים. ג'ייק היה כל כך דרוך שהוא קפץ ממקומו, זינק אל הדלת ורץ כל הדרך לגבעה החומה. הוא הגיע כעבור עשר דקות (שיא אישי חדש) ויישב למרגלות הגבעה, פתח את היומן ובדק מה אמור לקרות עכשיו.

הייתה בידיו הקופסה השחורה שבבוקר כבר הפכה ללבנה ועכשיו נהייתה אפורה. ביומן היה כתוב שעד השעה 14:00 הקופסה צריכה להיות על ראש הגבעה, ובדיוק ב-14:00 תפגע בה קרן אור מהשמש שתעמוד בדיוק במרכז השמיים.

"אין בעיה", חשב לעצמו ג'ייק והחל מטפס לראש הגבעה. ב-13:57 הוא הגיע למעלה, כולו מתנשף, הוציא מהר את הקופסא והניח אותה ממש באמצע ראש הגבעה.

כעבור שלוש דקות ג'ייק פשוט לא האמין למראה עיניו! הקופסה החלה מקבלת את כל צבעי הקשת בו-זמנית. הקופסה החלה לזוז בעצבנות, נשמע מעין בום קטנטן – והקופסה פשוט נעלמה. במקומה הופיע מפתח קטן בצבע שג'ייק מעולם לא ראה בחייו. הוא כבר לא יכל לשמור על זה בסוד, מה שהוא ראה על הגבעה, הצבעים המטורפים והקופסה שהפכה למפתח. הוא חייב לספר על זה למישהו! הוא לא יכול לשמור על זה יותר בבטן.

הוא התחיל לקרוא ביומן עוד ועוד כדי לראות אולי יש שם הסבר למה שקרה. "קסם, זה היה קסם! אין שום הסבר אחר! קסםםםם!!!" צעק ג'ייק מראש הגבעה. "קסם!!!".

הוא רץ במורד הגבעה בצעקות "יש קסמים! הכל נכון!". הוא התיישב למרגלות ההר והחל מדפדף ביומן. כשהגיע לשלושת העמודים האחרונים, ראה חתימת שעווה אדומה שבה כתוב – "מחתרת הקוסמים הגדולה".

"מחתרת קוסמים? באמת יש קסם!", הוא המשיך להגיד בצרחות ובהתלהבות. אילו היו לו חברים הוא היה ישר רץ ומספר להם, אבל לג'ייק לא היה אף אחד לחלוק עימו את הגילוי, ולכן המשיך לצרוח בקולי קולות.

יותר מדי בקולי קולות…

פרק 3 – המסלול המיוחד לתלמידים מצטיינים, או: מכללת מלקלום

"לכבוד, סרי ומייקל, הוריו של הנער ג'ייק בון. הננו שמחים לבשר לכם שבנכם התקבל לפנימיית מלקלום, תודות ציונים מעל לממוצע שהוציא בבחינות הכלליות בבית הספר שלו. נשמח אם כבר מחר יואיל בטובו להגיע אל שערינו כדי שיוכל להתחיל וללמוד בכיתה המיוחדת שלנו למצטיינים, במסלול המיוחד".

המכתב הזה היה כבר בידיה של אימו של ג'ייק כשחזר, כולו המום ממה שראה בגבעה החומה.

"אמא! אמא! את לא מבינה מה קרה!".

"בטח שאני מבינה, ג'ייק! לא אמרת לי שעברת את המבחנים למלקלום בהצלחה יתרה!"

"מה? איזה מבחנים?".

אימו של ג'ייק מסרה לו את המכתב הרשמי. "רק שתדע לך, שאני ואבא מאוד מאוד גאים בך", אמרה.

"זה אומר שאני צריך לעבור בית ספר? רגע אבל למה עכשיו? רק התחלתי את השנה?".

"גם לי זה נראה טיפה מוזר", ענתה אימו. "על כל פנים, ארוז את החפצים שלך! זו פנימייה מצויינת,  והם מסכימים לממן את הלימודים שלך בה! תמיד ידעתי שאתה משהו מיוחד!".

"רגע אבל אמא, רציתי לספר לך…" ג'ייק נקטע על ידי אימו, שמיהרה אותו לארוז את כל חפציו.

"ומה אם אני לא רוצה ללכת?" הצליח לסנן מבעד לדחיפותיה של אימו.

"ג'ייק, עדיף שתלך לפנימייה, אולי גם תכיר חברים חדשים!".

בסופו של דבר הכניעה אותו התלהבותה של אימו והוא הסכים ללכת לבדוק את הפנימייה למחרת. הוא לרגע לא שכח מכל מה שראה על הגבעה החומה ועדיין היה מוצף אדרנלין.

למחרת בבוקר ליוו אותו הוריו אל שערי הפנימייה. ג'ייק עדיין לא הבין בדיוק למה הם רוצים אותו שם, אבל הסכים לבדוק. הוא לא בדיוק היה מעריץ של בית הספר הישן שלו, ואולי באמת זה לטובה. ג'ייק נפרד מהוריו ונכנס פנימה. הפנימייה הייתה עצומה מבפנים, כל כך הרבה מבנים, המון כיתות והמון תלמידים. לאחר סיבוב קצר הגיעה אליו היועצת של הפנימייה, דפי.

"אז אתה ג'ייק? שמעתי עליך הרבה מאוד. בוא, מעבירים עכשיו הרצאה לכל המגוייסים החדשים של הפנימייה".

"אה יש עוד חדשים?" השיב לה ג'ייק וקצת שמח מהעובדה שהוא לא התלמיד החדש היחיד. הוא הוכנס לכיתה בה כבר ישבו חמישה תלמידים. הוא התיישב ליד נערה שהציגה את עצמה ואת אחיה הקטן שישב לידה -"אני לירי וזה אחי הקטן מיקי". "נעים מאוד, ג'ייק".

כעבור כמה רגעים נכנס המורה, גבוה עם סבר פנים רציניות, וניגש ישר לעניין. "תלמידים, אתם כאן כי זו פנימייה מאוד מיוחדת, עם מסלול הצטיינות נרחב, וכולכם הוכחתם שאתם מעל לממוצע! תנו לעצמכם קצת מחיאות כפיים".

חמשת התלמידים וג'ייק מחאו לעצמם כפיים, מה שנראה לג'ייק קצת מוזר. המורה המשיך: "אני יודע, שזה בא לכם פתאום בהפתעה כל הגיוס שלכם לפה. פשוט אנחנו הבנו שאתם מיוחדים, ואולי ראיתם במקרה דברים מיוחדים בזמן האחרון? דברים שלא הייתם אמורים לראות?" המורה עצר והסתכל על התלמידים בצורה שקצת הלחיצה את ג'ייק. "תלמידים, אתם יודעים למה אני מתכוון? מישהו במקרה ראה משהו מוזר, שהוא לא יודע להסביר? שהוא אולי רוצה לדבר איתנו עליו?".

כל מה שעבר בראש של ג'ייק באותו רגע זה הדבר המוזר שראה על הגבעה החומה, אבל משום מה, הוא בחר שלא לספר את זה למורה. אף אחד מכל חמשת הילדים לא סיפר כלום. אחיה הקטן של לירי הרים לרגע את היד, אך לפני שהמורה ראה אותו, לירי מיהרה להשתיק אותו. "משהו מאוד מוזר קורה כאן" חשב לעצמו ג'ייק.

התלמידים שוחררו להפסקת צהריים וג'ייק הצטרף אל לירי ואל מיקי. הוא מעולם לא אכל צהריים עם חברים, ובטח שבטח לא עם בת. חמש הדקות הראשונות עברו בשקט מוחלט ואף אחד מהם לא דיבר. אחרי כמה דקות נוספות ג'ייק לא יכול היה יותר להתאפק. "ראיתי אתמול משהו מוזר! ומיד כשחזרתי הביתה אמא שלי אמרה לי שהתקבלתי לפנימייה הזאת!".

"ששש…" השתיקה אותו לירי. "אל תצעק. הם מחפשים".

"מי מחפש את מה?" השיב ג'ייק.

"הצוות של הפנימייה. משהו מוזר קורה פה. לפני כמה ימים, אני ומיקי היינו ליד האגם וראינו דמות כלשהי. הדמות עשתה משהו שפתאום הכל היה צבעוני. אני לא יודעת איך להסביר את זה, וזה נשמע טיפשי. אבל אחרי שזה קרה, סיפרתי את זה לאבא שלי, וכעבור יומיים אני ומיקי כבר היינו פה. כל מי שכאן ראה משהו מוזר עם צבעים. אבל דיברתי כבר עם כמה תלמידים שנמצאים פה כבר כמה חודשים והם כבר לא זוכרים את זה, הם אומרים שהם פה כי זו פנימייה עם מסלול הצטיינות ושהם נבחרו כי הם הכי טובים. אבל אני נשבעת שיש פה הרבה מאוד ילדים שלא נראים מחוננים כל כך".

"אני לא מבין…" אמר ג'ייק.

"הצוות של הפנימייה, הוא רוצה שנגיד להם מה ראינו. ואחר כך אנחנו כבר לא נזכור את מה שראינו".

ג'ייק שם לב שלירי נהייתה יותר ויותר לחוצה מרגע לרגע ככל שדיברה על זה יותר.

"זה קסם!" אמר לה ג'ייק בנחרצות.

"מה קסם?" הופתעה לירי.

"אני מצאתי יומנים בעליית הגג שלי ועשיתי מה שהיה כתוב בהם וגם אני ראיתי את הצבעים. יש מחתרת של קוסמים, הם אמיתיים. אבל אסור לך לספר על זה לאף אחד, מבטיחה?"

"מבטיחה".

"שגם מיקי יבטיח".

"הוא מבטיח".

פרק 4 – הבריחה מן הפנימיה, או: רוג'ר השומר

במהלך אותו שבוע, כל יום ג'ייק, לירי, מיקי ועוד ילדים נשלחו לשיחות עם היועצת ועם המנהל ועם כל מיני מורים, כדי שיגידו להם אם ראו במקרה משהו מוזר לפני כמה ימים.

"למה זה משנה?" שאל ג'ייק באחת השיחות את היועצת.

"אנחנו פשוט רוצים לעשות מעין ניקוי כזה לפני שתתחילו ללמוד פה, שתפתחו מעין דף חדש, אתה מבין?"

"מה, כאילו למחוק את הזיכרון?".

היועצת נבהלה. "מה פתאום! פשוט דף חדש, נקי".

בהפסקת הצהריים ישב ג'ייק עם לירי ומיקי, זה כבר היה קבוע, והם הפכו לחברים מאוד טובים. ג'ייק סיפר להם על היומנים והם החליטו שהדרך היחידה להבין מה קורה היא לברוח מהפנימייה, ללכת לבית של ג'ייק, להביא את שני היומנים ולראות מה כתוב בהם. הם רק לא ידעו שהם דיברו שוב קצת יותר מדי חזק, והשומר של הפנימייה, שבמקרה היה בחדר האוכל, שמע אותם.

למעשה, הוא לא היה שם במקרה. רוג'ר, שומר הפנימייה, היה מבוגר. הוא בין הראשונים שלמדו בפנימייה, עוד בזמנים שהכל היה צבעוני. מאז רוג'ר משמש כמעין סוכן של הפנימייה: אם הוא שומע דברים חשובים, הוא מעביר את זה הלאה לצוות. אבל הפעם רוג'ר הרגיש שיש פה משהו מעבר. הוא ניגש אל החבורה והתיישב לידם. ג'ייק, לירי ומיקי לא הבינו ממש מה קורה. "מסוכן לדבר פה, באו למבנה של השומר היום אחרי שאתם מסיימים את הלימודים ותחפשו אותי". אחרי שסיים, רוג'ר קם והלך בלי לחכות לתגובה.

"מי זה?" שאל ג'ייק.

"זה השומר של הפנימייה", השיבה לו לירי.

"מה לדעתכם הוא רוצה מאיתנו?".

הם החליטו שאין להם מה להפסיד. לאחר שסיימו את "יום הלימודים" שלהם, שכלל עוד שאלות וחקירות ושאלות, התייצבו השלושה במבנה של השומר.

 "אני רואה שהצלחתם להגיע", אמר רוג'ר.

ג'ייק מיד התפרץ לדבריו של רוג'ר – "למה אמרת לנו לבוא? גם אתה רוצה לשאול אותנו אם ראינו משהו מוזר?".

"אני יודע שראיתם. אני רוצה להציע לכם הצעה. שמעתי שאתם רוצים לברוח מכאן, אני יכול לעזור לכם לעשות את זה".

"למה שתעשה את זה?" התפרצה מיד לירי.

 "אני הייתי פעם כמוכם. וראיתי איך כבר כמה ימים הם לא מוציאים ממכם כלום. אתם כנראה לא שייכים לפה, אני אעזור לכם לצאת מכאן".

 "ומה אנחנו נצטרך לעשות?" שאל ג'ייק בחשדנות.

"כלום", השיב רוג'ר.

זמן הבריחה מהפנימייה נקבע לסוף השבוע, אז הכי פחות שמים לב לתלמידים וכולם עסוקים בחופש. ככה לפחות רוג'ר הסביר להם. בלילה של יום שישי התייצבו ג'ייק, לירי ומיקי במבנה של השומר. רוג'ר הראה להם פירצה בגדר ואמר שהוא עכשיו לא יסתכל לשם ושיילכו מהר. הילדים הודו לרוג'ר, אפילו שעדיין המצב היה נראה להם פשוט מכדי להיות אמיתי.

והם צדקו.

לפני שנפרדו, רוג'ר הכניס מתקן איתור קטנטן לכיס המעיל של מיקי. בינתיים החבורה ברחה דרך הפירצה בגדר והם החלו לרוץ לכביש הראשי כדי לנסות להשיג משם מונית. עוד נשאר לג'ייק כסף שההורים שלו נתנו לו כדי שיקנה דברים בפנימייה. גם ללירי ולמיקי היה קצת כסף שהצליחו לשמור.

כעבור כמעט חצי שעה הם מצאו מונית. "בורוקן, הפרדס 56", אמר ג'ייק והביט בלירי ומיקי. "שם אני גר", הסביר להם והוסיף – "החבאתי את היומנים בחדר שלי. פשוט ניכנס בשקט, ניקח אותם ונלך".

"יש לך משהו לאכול בבית?" שאל מיקי.

"נסתדר" ענה לו ג'ייק וחייך אל לירי.

רוג'ר הביט איך הם עולים למונית ונעלמים בכביש המתפתל אל תוך הלילה.

הוא הוציא את מכשיר הקשר שלו ולחץ על הכפתור האפור הגדול. נשמע צליל. "הם בחוץ. הם בדרך. כן, אני יוצא אחריהם".

פרק 5 – מחתרת הקוסמים, או: תחנה ראשונה פלונפיר

רוג'ר עקב אחרי ג'ייק, לירי ומיקי באמצעות מכשיר המעקב שהכניס לכיס המעיל של מיקי. כשהגיע אל מחוץ לבית של ג'ייק, כולם כבר היו בפנים, מתכוננים לצאת החוצה עם היומנים ועם קצת אוכל לדרך. לפני שהשלושה יצאו הם פתחו את היומן השני. כמו ביומן הראשון, גם עליו היה רשום "רכושו של פריצ'ט הגדול". ג'ייק הסביר בגאווה שזה סבא שלו, שהיה קוסם.  מתחת לשם של סבא של ג'ייק היה רשום "אתם מוכנים?" בכתב יד שנראה כאילו נוסף ליומן לא מזמן. השלושה הנהנו בהסכמה והעבירו לדף השני.

בדף השני היו המון רישומים שסיפרו על מחתרת הקוסמים ועל כל מה שקרה פעם. איך הכל היה חי יותר וצבעוני, ואז ראש העיר החליט שלא יהיו יותר קוסמים בעיירה. הוא רוצה לשלוט בעיירה ולא רוצה מתנגדים שיכולים להוות לו צרות עם הכוחות שלהם. המחתרת ברחה לעיירה אחרת והסתתרה שם, אבל גם משם גורשה.

המפה ביומן מלאה בהוראות ומסבירה בדיוק לאן צריך ללכת ומה צריך לחפש. עכשיו התברר להם שזה אמיתי לחלוטין, מה שהם ראו. והפנימייה – המנוהלת על ידי ראש העיר, שהוא הבן של ראש העיר שסילק את הקוסמים – מנסה למחוק לכל הילדים שראו קסמים את הזיכרון, כדי שאף אחד לא יתנגד למשטר של ראש העיר.

"אנחנו הולכים!" הכריז ג'ייק. "קחו מה שנראה לכם, צריך להוציא את האמת לאור! תחנה ראשונה העיר פלוניפיר".

פלונפיר היא העיר השכנה של בורוקן. זאת הייתה התחנה הראשונה ביומן, אליה סולקו בהתחלה כל הקוסמים. היא גם לא רחוקה מדי, והחבורה הגיעה אליה לקראת הבוקר באופניים. אחריהם כמובן עוקב כל הזמן רוג'ר השומר של הפנימייה.

כשהגיעו לעיירה לא יכלו שלא לשים לב לדימיון שיש בינה לבין בורוקן. גם זאת עיירה אפורה מאוד, הכל נראה דהוי ומת, המון בעלי חיים מתרוצצים שם ללא השגחה. הרבה יותר בעלי חיים מאשר בעיר שלהם, והכל נראה מאוד מוזנח. הם פתחו את היומן והלכו לפי המפה לבית עם גג אדום דהוי. על פי היומן זהו הבית של רוזנה פיפל, או לפחות היה. לירי דפקה על הדלת שלוש פעמים, לפי ההנחיות ביומן.

אישה גדולה ומלאה פתחה להם את הדלת. היא הייתה זקנה מאוד והעיניים שלה היו קטנות קטנות, כמו של חולד. נראה כאילו היא מסונוורת מאוד מהשמש, לא רגילה אליה בכלל. הגברת הסתכלה עליהם במשך כמה שניות בלי לומר מילה ואז לבסוף שאלה "מי אתם?". לירי השיבה שהם מהעיר בורוקן וג'ייק שאל "את רוזנה?". הגברת הסתכלה עליהם ואמרה בחשדנות "מי רוצה לדעת בדיוק?". ג'ייק שלף מהמעיל שלו את היומן. "תיכנסו מהר!" אמרה רוזנה בבהילות.

הבית של רוזנה אמנם נראה דהוי ואפרורי מבחוץ, אך מבפנים, ככל שנכנסים יותר פנימה, הוא מקבל יותר חיים והדברים הרבה יותר צבעוניים. השלושה מעולם לא ראו כאלו דברים, ומיקי לא יכול היה להפסיק לגעת בכל מה שראה.

"מי נתן לך את היומן הזה?" דרשה רוזנה לדעת. ג'ייק הסביר לה שמצא אותו בעליית הגג ושזה של סבא שלו. לאחר מכן, לירי סיפרה לרוזנה על הפנימייה ועל כל מה שקרה להם, ושהם בדרך להחזיר את הקסמים לחוק ולמצוא את המחתרת.

"למצוא את המחתרת? אין יותר מחתרת. כדאי לכם לארוז את החפצים שלכם ולחזור הביתה, ילדים. זה לא בשבילכם כל זה, ואין יותר קוסמים בעולם".

"את קוסמת?" שאל אותה מיקי.

"לא!" השיבה רוזנה נחרצות. "אין יותר קוסמים, אין קסמים. קחו את עצמכם ותחזרו הביתה".

ג'ייק ולירי ממש לא השתכנעו מההצגה שעשתה רוזנה, אבל הם הודו לה על קבלת הפנים, לקחו איתם את מיקי ויצאו.

"ג'ייק, לא נראה כאילו בעיירה הזאת יש קסמים בכלל, מה כתוב ביומן?" שאלה לירי.

"כתוב שהמחתרת הייתה כאן, אבל שהם רק עברו כאן והם הלכו לעיירה אחרת כעבור כמה זמן. לא רשום לאיזו עיר".

שלוש דפיקות, רוזנה שוב שמעה את שלוש הדפיקות ונחרדה. היא פתחה את הדלת בחשש ושוב ראתה מולה את חבורת הילדים שהרגע סילקה מהבית.

"למה חזרתם?".

"צדקת, באמת אין פה יותר קוסמים. אנחנו רוצים לדעת לאן המחתרת הלכה אחרי שעזבו את העיירה הזאת?" שאל ג'ייק.

"אני לא יודעת על מה אתם מדברים", השיבה רוזנה.

"את רוזנה! השם שלך כתוב פה, את הכרת את סבא שלי, והבית שלך יש בו משהו אחר, הכל בו צבעוני. את יודעת על מה אנחנו מדברים!". ג'ייק כבר התעצבן וצעק חצי מהדברים האלו. רוזנה ממש נלחצה שמא יעלו עליה ופשוט הצביעה לכיוון הצפון.

"שם! עכשיו תלכו מכאן מהר, לפני שהם יבואו!".

לפני שהם הספיקו לשאול מי זה "הם", רוזנה כבר טרקה את הדלת והלכה להתחבא.

"איזו עיירה היא צפונית לפלונפיר?" שאל ג'ייק. לירי פתחה את המפה והשיבה – "אנחנו הולכים לאמרלדו!".

"אמרלדו. הם אמרו שהם הולכים לאמרלדו. ולדעתי יש קוסמת שמתחבאת בפלונפיר. תבדקו את הבית שלה, זה הבית היחידי שיש לו גג אדום דהוי בעיירה הזאת" – דיווח רוג'ר, שומר הפנימיה, שעוקב אחרי הילדים.

"קיבלנו, רות עבור. תודה רוג'ר, אנחנו בדרך לשם".

 

פרק 6 – לאן נעלמה הדלת במאגר המים? או: מה קרה בתוך הבור?

כשהגיעו השלושה לאמרלדו, המצב לא נראה יותר טוב. גם העיירה הזאת הייתה אפורה, משעממת ודהויה. ככל שעברו מעיירה לעיירה נוספו יותר ויותר חיות משוטטות. הם עקבו אחר הרמזים ביומן והלכו מבית לבית, עד שהגיעו לבור שפעם שימש מאגר מים ענקי. הבור היה יבש ולא נשאר בו אף שריד שמוכיח שפעם היו בו מים. "מה כתוב ביומן?" שאלה לירי את ג'ייק.

"כתוב שבתחתית המאגר אנחנו צריכים למצוא דלת, אבל זה לא הגיוני, איך הייתה שם דלת אם היו מים פעם, ואם היו מים ועכשיו אין, אז לאן נעלמה הדלת?" אמר ג'ייק.

השמש החלה כבר לשקוע, והם עדיין התהלכו בבור הענקי, מחפשים אחר סימנים לדלת. מיקי התעייף, התיישב על החול והחל לחפור בחול מרוב שיעמום. "איי!!!" קרא לפתע.

ג'ייק ולירי הסתובבו מהר ורצו אל מיקי. מיקי ישב על הקרקע, אוחז בידו. "מה קרה?" שאלה לירי.

"החול נתן לי מכה ביד", ענה לה מיקי.

ג'ייק ולירי הסתכלו זה על זו, בוחנים את החול. ג'ייק התכופף והחל לגעת בחול עד שפתאום ידו חשה במשהו קשה. הוא החל להזיז את החול, רק כדי לגלות עיגול כסוף. הוא הזיז עוד ועוד חול. "זאת ידית!" צעקה לירי בהתרגשות.

במשך רבע שעה הם הזיזו את החול, עד שנגלתה בפניהם דלת. סתם דלת ששכבה על החול. הם לא הצליחו להרים את הדלת וגם לא הצליחו לפתוח אותה. הם התיישבו על הדלת בייאוש. השמש כבר שקעה מזמן, וכעת הם תקועים באמצע בור מלא בחול ועוד בחושך.

רשרושים מוזרים הגיעו משפת הבור, כאילו מישהו דורך על עלים יבשים. השלושה לא הצליחו לראות אם יש שם מישהו, כי היה כל כך חשוך, אבל הם בהחלט התחילו לפחד. "מה נעשה עכשיו עם הדלת?"  שאלה לירי.

"כתוב ביומן שצריך לפתוח אותה, אבל אני לא מבין איך נפתח אותה", השיב לה ג'ייק.

"מפתח", אמר מיקי. "מפתח! מפתח!" חזר על עצמו שוב ושוב.

"אין לנו מפתח", אמרה לו לירי.

הרשרושים משפת הבור גברו וצללים מוזרים החלו להופיע. השלושה התקבצו יחד על הדלת שבחול ולא זזו. לפתע ירדו אל הבור שלושה צללים שחורים והתקרבו אליהם. לאחר כמה שניות, הצללים היו כבר מאוד קרובים אליהם, ולפתע נוצר מעין עיגול של אור לצידם של שלושת הצללים. האור חשף את הדמויות – שלושה זקנים מקומטים בגלימות שחורות ארוכות.

"מה אתם עושים פה, ילדים?" נזף בהם אחד מהזקנים, עגלגל ונמוך עם אף בגודל של תפוח אדמה ואוזנים בולטות, שיער לבן ומשקפיים. הוא עמד לצידם של עוד זקן, גבוה עם שיער רק בצדי הראש,  וזקנה עם עיניים גדולות.

"אנחנו צריכים למצוא את המפתח", השיב לו ג'ייק בפחד.

"לכו מפה ואל תחזרו, כבר עשיתם מספיק נזק לרוזנה! הם מחפשים אחריכם והם יגיעו אלינו, ואנחנו לא מוכנים עדיין!" אמר הזקן העגלגל. "לכו!".

"אבל אתם לא מבינים, אני מצאתי את היומנים של סבא שלי – פריצ'ט הגדול והיה כתוב שם שיש מחתרת…" התחיל ג'ייק לומר.

"ששש! מה פתאום אתה צועק כאלו דברים!" מיהרה הזקנה להשתיק את ג'ייק.

בינתיים, למעלה, רוג'ר, השומר של הפנימייה, כבר היה מוכן להסגיר את שלושת הזקנים, שהיו בעצם שלושה קוסמים מהמחתרת. הוא רק חיכה לרגע המתאים.

למטה בבור, מיקי תפס את הגלימה של הזקן הגבוה והתחיל לצעוק: "אתה קוסם נכון? אתה קוסם?".

הזקן הגבוה לא יכול היה להמשיך לעמוד בשקט. הוא הוציא מין מקל עץ, לחש משהו, ואחרי שנייה מיקי הפך לסנאי. לירי הייתה בשוק והתחילה לבכות. "למה עשית את זה? זה אח שלי! תחזיר אותו בחזרה מיד!".

ג'ייק עמד בהשתאות והחל למלמל "אתם קוסמים! אתם מהמחתרת!".

רוג'ר קפץ אל הבור והבהיל את כולם. "אתם עצורים באשמת מעשה קוסמות!", צעק על שלושת הזקנים.

לירי וג'ייק לא ידעו איך להגיב להופעתו הפתאומית של רוג'ר. שלושת הזקנים החלו להתקדם אל רוג'ר. הוא נרתע מעט, עד שהם דחקו אותו לפינה. "אנחנו סיימנו להיעצר, עכשיו אתה עצור שלנו!" אמרו.

פתאום הכל היה חשוך. ג'ייק, לירי, מיקי שעכשיו היה סנאי ורוג'ר מצאו את עצמם קשורים על רצפה בתוך מרתף. הזקנה עם העיניים הגדולות התחילה לדבר: "אתם כולכם עצורים בעוון חשיפת מחתרת הקוסמים".

ג'ייק צעק: "אבל אני בצד שלכם! מצאתי את היומנים!".

"תגיד לי על איזה יומנים אתה מדבר, כל מה ששמענו ממך כל הזמן זה יומנים יומנים!" אמר הזקן העגלגל בחוסר סבלנות. "תן לי כבר את היומנים האלו!".

ג'ייק נתן לזקן העגלגל את היומנים. שלושת הזקנים הסתכלו עליהם. "את האחרון לא פתחת?" שאלה הזקנה עם העיניים הגדולות.

"עוד לא הגעתי אליו, היינו רק בשני. חיפשנו את הדלת והיה חסר מפתח".

"עשית כל מה שכתוב ביומן הראשון?" שאלה הזקנה.

"כן", השיב לה ג'ייק.

"אז איפה המפתח?" שאלה הזקנה. עיניה הגדולות שלה נפערו עוד יותר.

"איזה מפתח?" שאלה ג'ייק מנסה להתרכז, אולי פספס משהו.

"ביומן הראשון, מצאת קופסה שחורה…"

ג'ייק החל לחפש בכיס המעיל שלו ולפתע הוציא מפתח. הקופסה השחורה, שהפכה ללבנה ואז לאפורה, הפכה בסופו של דבר למפתח! ג'ייק שלף את המפתח ונתן אותו לזקנה עם העיניים הגדולות.

"מאיפה אמרת שיש לך את היומנים האלו?" שאלה הזקנה.

"אני חושב שזה היה שייך לסבא שלי – פריצ'ט הגדול".

"תביאו את הילד הזה אלי", אמר הזקן הגבוה.

פרק 7 – החיפוש אחר החוליה החסרה, או: מיהו ילד המפתח המסתורי?

"איך קוראים לך?" שאל הזקן הגבוה את ג'ייק.

"ג'ייק בון".

"אתה מבין מה קורה פה ג'ייק?".

"אני יודע שאתם קוסמים", השיב ג'ייק.

הזקן הגבוה אמר לג'ייק ששמו דוניק והוא הכיר את סבא של ג'ייק, הוא אפילו למד אצלו קוסמות בצעירותו. מאז שהוציאו את הקסמים ואת הקוסמים מחוץ לחוק, המחתרת מתחבאת בעיר אמרלדו. המפתח שמצא ג'ייק שימש בעבר לדלת אל מעבר סודי מאמרלדו לעיירה של ג'ייק, בורוקן, אבל כבר שנים הוא לא בשימוש.

"למה אתם לא משתלטים מחדש על העיירה?" שאל ג'ייק.

"חסר לנו מישהו. אתה מבין לפני שנים כשכל זה קרה, ילד אחד קיבל כוחות קסומים ביותר. הוא המפתח האמיתי להשתלטות שלנו, הוא החוליה החסרה. רק איתו נוכל לחזור".

"אני מצטערת להפריע רגע, אבל מה עם אח שלי?" לירי קטעה את רצף השיחה.

"אח שלך… אה, הסנאי. כן זה מה שקרה להרבה מאוד אנשים שחשפו אותנו, לא תהיתם לעצמכם למה יש כל כך הרבה חיות משוטטות בכל מקום, ובמיוחד כאן באמרלדו?" ענה לה דוניק, הזקן הגבוה.

"תחזיר אותו?" שאלה לירי בחשש.

"אנחנו נבדוק את זה יותר מאוחר, תשמרי עליו בינתיים. ג'ייק, אני צריך שתיקח את היומן השלישי ותעזור לי להבין איך אנחנו מוצאים את החוליה החסרה, איפה הילד הזה שקיבל את הכוחות הקסומים שיעזרו לנו לחזור".

"מה איתי?", קטע אותם פתאום רוג'ר. "מה אתם הולכים לעשות איתי? שתדעו לכם שכבר עכשיו כל צוות הפנימייה וראש העיר של בורוקן בדרך לכאן לשחרר אותי!".

"איזו פנימייה?" שאל הזקן העגלגל.

ג'ייק ביקש שישחררו את לירי ואת מיקי הסנאי, ושלושתם ישבו יחד עם שלושת הקוסמים והחלו קוראים ביומן השלישי.

ביומן השלישי היה פירוט מדוייק של הפנימייה ותאריכים ספציפיים ביותר. "רוג'ר, אתה אמרת שלמדת בפנימייה כשהיית ילד, לא?" שאל ג'ייק.

"כן. באמת למדתי שם פעם, אבל אני לא זוכר יותר מדי. עכשיו אני עובד שם, זה הכל!".

אחרי בירור קצר ושאלות רבות לרוג'ר התברר שהוא למד בפנימייה כשהיא נפתחה. רוג'ר לא זכר את זה, אבל למעשה הוא היה הילד הראשון שהובא לשם.

"למה שיפתחו פנימייה רק בשביל ילד אחד? זה לא מוזר קצת?" שאלה לירי.

"לא אם יש משהו מאוד מיוחד בילד הזה", השיבה הקוסמת בעלת העיניים הגדולות. "אמרת שקוראים לך רוג'ר?".

היא החלה מתקרבת יותר ויותר אל רוג'ר שנלחץ וככל שהוא נלחץ יותר ויותר הוא הרגיש מוזר יותר ויותר. הרגליים שלו ליתר דיוק, הרגישו מוזר יותר ויותר. הוא הרים קצת את המכנס שלו וראה שהגרביים שלו לא היו כמו שזכר אותם, הן קיבלו פתאום בצבע מוזר כזה. צבע שלא ראה הרבה מאוד זמן. הגרביים שלו הפכו צהובים!.

שלושת הקוסמים הסתכלו בתדהמה על רוג'ר.

"איך עשיתי את זה?" נדהם רוג'ר. "מה עשיתם לי? למה זה קורה?".

"דוניק, אני חושבת שאנחנו מוכנים. שאני אקרא לשאר?" אמרה הזקנה עם העיניים הגדולות.

"תקראו לכולם ותגידו להם שאנחנו יוצאים מעל פני השטח, מצאנו את החוליה החסרה".

ג'ייק ולירי הסתכלו על רוג'ר ואיך שהגרביים שלו פתאום נצבעו בצבע שהם מעולם לא ראו. הם הבינו שרוג'ר לא היה סתם השומר של הפנימייה. הוא עבר שם שטיפת מוח בילדותו. הוא היה הילד הראשון כנראה שדיבר שם על קסמים אחרי שהם הוצאו אל מחוץ לחוק. אבל הוא לא סתם דיבר על קסמים. הוא היה קוסם, הוא החוליה החסרה!