"נשים מטופחות מטפלות בשיער שלהן, בציפורניים, בשפתיים, בכפות הרגליים, בפנים, בעור ובידיים. הן צבעו, האריכו, עשו פילינג, מרטו, גילחו ומרחו קרם. הן יושבות בנוקשות כמו מעשה אמנות שלהן עצמן כי הן יודעות כמה עבודה הן השקיעו, והן רוצות שזה יחזיק כמה שיותר זמן, נשים כאלה לא מעיזות להתמזמז ולהזדיין.

('אזורי לחות' שרלוטה רוש בהוצאת זמורה ביתן)

אם יש בעולם משהו שצריך לשים עליו צנזורה זה רק הספר הזה, לא הייתי רוצה שילדיי יקראו אותו,  אבל רק טרם זמנם.

משום מה בעידן כל כך טכנוקרטי שההורים נאלצים לוותר מראש על האפשרות להגן על ילדיהם מפני הרעה החולה באינטרנט, (ויש הרבה ממנה, יותר ממוקדת מאשר בחיים האמיתיים). דווקא בעידן הזה יוצא לאור ספר שכזה שאפשר למצוא אותו מונח בחנויות הספרים מחכה לקונים. המו"ל שבחר להוציא אותו (זמורה ביתן) אמיץ בעיני, אמיץ כי אנחנו  בסך הכל ארץ פוריטנית, פתאום עולה בי הספק, פוריטנים יותר או פחות מארצות נוצריות? אין ספק שאם מישהו מהעולם ה'חינוכי' או  הדתי כאן יציץ לרגע בספר הוא יעורר זעם ופלצות.  כל מי שבטעות 'נופל' על הספר הזה לדעתי מוצא את עצמו בבעיה.

לא יכול להיות שמישהו כתב את הספר הזה, ועוד יותר לא יכול להיות שזאת אישה.

בדיוק בעניין הזה הספר מתעסק, בעובדה שלא יכול להיות ביוב שכזה בתוך חזות מעודנת ומטופחת של אישה. שמעתי פעם על תיאוריה שהדיבורים בין נשים הרבה יותר נועזים ומלוכלכים מדיבורי גברים, על סקס כמובן אלא על מה? לרוע מזלי לא נזדמן לי להקשיב לשיחת נשים על 'איך הוא היה' 'מה הוא עשה' בנוסף לרוע מזלי רוב החברים שלי גברים, כמו לכולם, חלקם גברים  שויצרים שרצים לספר לחברה עוד לפני שהרימו את התחתונים, עולם המונחים שלהם מאוד מצומצם והוא מגיע מעולם הבישול- קצצתי , טחנתי  ושאר ירקות,  ופעולות מגונות אחרות , טמבלים שמאמינים לקולות.

הם משתמשים בעיקר בחוש בשמיעה, במקום להתרכז בנשימות ובהתכווצות השרירים הנכונים, שם נמצא המדד הנכון של 'ההצלחה'  שלך כגבר, שם תוכל להבין האם הצלחת לעורר מספיק עניין ומתח בשביל שהכל יתכווץ ויתפוצץ, על זה  יש סיכוי שתקבל 'מדליה',  גבר גבר!

מוזר אבל קשה לי לנסח בצורה קצרה ותמצתית ולהגיד על מה הספר, במה הוא מתעסק, לעזאזל מעולם לא נתקלחתי בקושי כזה קודם..כנראה שהספר מתעסק ב'חוסר האהבה' 'מה קורה במקום שאין  בו אהבה, במיוחד חסך מתמשך מגיל צעיר.

סיפור הכיסוי של הכותבת (יש לה שם, גיל ועבודה בתקשורת הגרמנית) מסתכם בתמצות בשורות הבאות:

"המטרה שלי שהם יראו אחד את השני, והרבה שנים אחרי הגירושים הם ייפלו מאוהבים זה לזרועות זה. ויחזרו זה לזה. מאוד בלתי סביר, אבל כבר היו דברים מעולם. לדעתי, אני לא ממש יודעת".

זה ספר מלוכלך, הכי מלוכלך שפגשתי והוא יוצא דופן בעיני.

פורנוגרפיה במקור הוא מושג שמדבר על 'כתיבה על זונות', מה בדיוק אפשר לכתוב על זונות? בד"כ שהן מסכנות,  או מהצד השני שהן נועזות ומשוחררות מעכבות, עם זונות לפי המיתוס עושים מה שלא עושים עם האישה הטובה שמחכה בבית, נו באמת , האם באמת אפשר לייצר את האינטימיות המספקת הנדרשת עם בחורה ששכרת רק עכשיו לחצי שעה?

הספר הזה הוא 'הפורנוגרפיה של הפורנוגרפיה', הוא מתעסק בזרם התודעה של נערה בת 18 שהתבגרה בצורה מהירה מדי לעולם פרוע ומנוכר, מאוד דקדנטי המתח בין להיוות 'ייקה' קפדן לבין המושג שנקרא 'המרתפים של המבורג' יוצר תוצאות  קיצוניות שבאות לידי ביטוי גם בצורה של הספר הזה. מפחיד לחשוב שזה מה שהנוער הגרמני (או כל נוער אחר) עושה בגיל כל כך צעיר (15) אני בספק עם רוב מכריי הבוגרים מסביבי יודעים בכלל על האפשרות הזאת.

וודי אלן טען פעם שסקס הוא סקס רק אם הוא מלוכלך באמת.

הכול בגלל החינוך (לטענתה) :

" אני לא ממש מחזיקה מכל הקטע של היגיינה. מתישהו קלטתי שבנות ובנים מקבלים חינוך שונה בעניין השמירה על ניקיון האיברים האינטימיים שלהם…"

יצא לי  כבר להציץ בפורנוגרפיה, 'הצצה' זה שם המשחק, ההזדהות עם הגיבורים שם היא פשוטה, זאת הצצה שלא מאפשרת ראייה או הסתכלות, בעניין הזה הספר עולה על כל דבר שראיתי את היום, כי כאן אתה יכול לראות את המחשבות של הכותבת, רוב הסיכויים שיהיה לך קשה להזדהות אתה, אפילו ברגעי המסכנות האמיתית שלה שם באשפוז בבית החולים (לא פסיכאטרי, לפחות לא בספר הזה).  לא יכול להיות דיבור יותר מלוכלך מאשר הספר הזה, הוא באמת מתעסק בשיא של הלכלוך, לכלוך כפי שאנחנו המחונכים תופסים אותו, החל מחיידקים מסוכנים וכלה במחשבות מלוכלכות, האפשרות להציץ לתוך המחשבות, או אולי אפילו יותר עמוק, לתוך הפנטזיות הכי פרועות של מישהו היא הזדמנות נדירה בעיני ששוה לנסות.

רובינו מכחישים קיומן של פנטזיות, האמיצים מבינינו מעיזים להודות בקיומן של מחשבות שכאלה, מתי מעט יצליחו לבטא אותן לעצמם בשקט ב'קול הפנימי' והנדירים שביותר ידברו עליהן עם בני/בנות הזוג, יזמינו אותם ל'לב התענוג' למקום שבו זה קורה בתוך הראש שלך, למה שבאמת מדליק אותך. זה קשה, זה הכי קשה בעיני לחלוק את המחשבות האלה עם משהו קרוב. יותר קשה לאתר ולנסח אותן, לגלות את הדפוס הקבוע שלהן להבין ואז להיות אמיץ מספיק בשביל לחלוק את זה עם האהבה שלך, זאת אינטימיות בעיני, שיא האינטימיות.

התחושה  המקלהבהתחלה הייתה קצת כמו להציץ לתוך מחשבות של 'חולת נפש', להסתכל על התנהלות של מחלקה סגורה ולהתחיל לקרוא את המחשבות שלהם, אני מניח שרוב החולים במציאות לא מתעסקים במחשבות מהסוג הזה בצורה כזאת אובססיבית, אף אחד מהם לא העיז לכתוב אותם ולגרוף מיליונים (הספר רב מכר ולדעתי יהיה עוד יותר).

אם כתיבה היא שיתוף אישי בזרם התודעה ובהוויה של הכותב הרי שמדובר כאן ביצירה ספרותית לעילא, כקורא נצמדתי לספר, התיאורים שבו היו קשים מנשוא עבורי. (כן, הסתבר לי שיחסית לגיבורה אני אדם סטרילי רוב חיי)

לא יכול להיות שהיא עשתה את  כל מה שכתוב שם, לא ייתכן שאדם חופשי ושפוי עושה דברים כאלה, פשוט לא ייתכן, אז זהו שכן, אני מאמין שזאת הביוגרפיה הקיצונית של המחברת, היא נועזת, הזוייה ומרתקת בו זמנית. אין ספק שהיא השפיעה עלי , הקריאה, הכותבת, הסיטואציה, נהייתי פחות רגיש לחיידקים, עושה בדק בית להגיינה שלי ושל הסובבים אותי, שום חיידק כבר לא מובן מאליו. נכון אני לא מאמין לכל קטלוג הסטייות שבספר, הגזימה הנערה בת ה 18בהתפרעויותיה, אלא אם כן אני  פשוט לא מבין כלום בתרבות גרמניה, או בנוער של היום, הצילו.

בשיטוטי ברשת חיפשתי מה חושבים בלוגרים על הספר ונתקלתי למשל בטקסט הזה:

" האם אני ממליצה? לא ממש. אבל אני מוצאת את עצמי חושבת עליו, שבוע לאחר הקריאה. ואין סימן טוב מזה לספר שהצליח לחדור מתחת לפלסתר שלי, ישר לפצע האישי שלי."

גמאני.

והנה ראיון עם הגברת שכתבה את הספר:

http://www.youtube.com/v/FGJHLUuBdi4&hl=en_US&fs=1&color1=0x3a3a3a&color2=0x999999