מתוך גיליון קסם – 'עיניים' כתב עת מיוחד לילדים נובמבר 2009

יום חורף קיצי בתל אביב של שנות השבעים (במאה הקודמת), בבית של סבא וסבתא שלי, שהיה ממש קרוב לים. כל בני משפחתי ישבו בסלון אחרי ארוחת שבת משביעה, רגועים, שמחים וטובי לב. דודי יצחק ישב על הכורסא הגדולה, קרא לי ושאל אותי: "אתה רוצה לראות קסם?" קפצתי משמחה, הכי אהבתי ש'דוד קוסם' היה עושה קסם. ודודי אמר: "הפעם לא רק אראה לך את הקסם, אלא גם אלמד אותך לעשות אותו." הוא קרץ לאימא שלי, והיא חייכה את החיוך המקסים שלה, ואז הוא הוסיף: "ואפילו תקבל את חבילת הקלפים הזאת מתנה." באותם ימים מתנה כזאת הייתה משהו מיוחד, חבילת קלפים נחשבה לעושר גדול.

יש רגעים בחיים שהכול נראה מואר מסביב, אור של אושר רב — כך הרגשתי אז, ברגעים שלמדתי את הקסם הראשון בחיי. עד היום אני זוכר בבהירות ורואה לנגד עיניי כיצד דוד קוסם מראה לי איך מעבירים את הקלף 'נסיך לב אדום' ממרכז החבילה לראשה ביד אחת, במהירות מדהימה ובלי שרואים. הכול זהר והסתחרר מסביבי, העולם זרח, ואני לא ידעתי אז שבזכות הדקות הגורליות האלה, בזכות דודי יצחק וארוחת השבת ההיא, אכנס עמוק לעולם הקוסמים.

ההתחלה לא הייתה פשוטה. החלומות שלי היו ענקיים, הרבה יותר גדולים ממני. רוב היום הייתי שקוע בחלומות ובהמצאה של קסמים מכל הסוגים. המצאתי קסמים שהיו מדהימים, אבל לא היה לי אפילו שמץ של מושג איך לממש אותם. קל לחלום שאתה קוסם, יותר קשה להפוך לכזה. וכך, כל מטפחת ישנה של אימא שלי נעשתה אביזר קסם מיוחד, וכל קופסה מקרטון הפכה לחלק ממופע קסמים בעזרת נייר עטיפה מוזהב, בריסטולים שחורים והרבה סבלנות.

הייתי 'חנון', 'ילד טוב ירושלים' קראו לזה 'יורם'. לא הייתי 'מקובל'. הייתי לבוש אחרת מהילדים, מרוב ביישנות ומבוכה דיברתי שטויות, ותמיד הסתבכו לי המילים כשדיברתי עם בנות. זה היה קשה. אבל מיד אחרי שדודי יצחק לימד אותי את הקסם הראשון הראיתי אותו לילדים מהכיתה, ואז הבנתי שזה עומד להיות הפתרון לבעיה שלי. היה לי די ברור שאם אהפוך לקוסם ישתנו חיי: אוכל למשוך תשומת לב, להצחיק ולהדהים אנשים בכל מסיבה או אירוע ולגרום לאנשים שיאהבו אותי, שיסתכלו עליי, שיתעניינו בי. אם אשמור את הסודות לעצמי יהיה לי כוח, וכל האחרים ישתגעו ויקנאו.

כמה ימים אחר כך הלכתי עם כמה חברים לפגוש את הבנות מהכיתה. כשהגענו אמרה מיכל: "למה הבאתם את השמן הזה"? פתאום הייתי 'השמן הזה'. נכון שהייתי ילד עגלגל שאימא שלו לא מפסיקה לדאוג שיאכל, אבל לגלות שאני 'השמן הזה' היה שיא העלבון. מרוב הלם השתתקתי והסמקתי. אני זוכר את האוזניים שלי בוערות. כל כך נעלבתי, שפשוט נצמדתי לאדמה כאילו פגע בי ברק.

ואז קרה הנס. נזכרתי בחיוך של דוד קוסם ובמשפט שאמר לי פעם: "תקסים אותם, תשגע אותם, ותראה איך הם נהיים שמחים." שלפתי מטפחת משי קטנה ואמרתי: "מיכל, את רוצה לראות קסם אדום?" אני לא יודע מאין המצאתי את הקסם הזה באדום, אבל היא נעצרה, הניחה את ידיה על מותניה ואמרה בהתגרות: "אה, אתה לא רק שמן אתה גם קוסם?" כולם צחקו, אבל למזלי כבר 'תפסתי תנופה'. התקרבתי אליה, הגשתי לה את המטפחת האדומה וביקשתי ממנה לבדוק אותה. הקרבה אליה והמבט שהישרתי לתוך עיניה יישארו בליבי לעד: היה משהו במבט הזה שלי שעצר אותה. פתאום היא הצליחה לראות אותי כבן אדם. היא חייכה, בדקה את המטפחת ואמרה: "מטפחת רגילה". הסתובבתי לכל החבורה ואמרתי להם: "הסתכלו היטב!" העפתי את המטפחת באוויר, תפסתי אותה ביד ו…הופ, היא נעלמה. אני זוכר בעיקר שקט ופיות פעורים. כולם נעצרו וחיכו לראות מה יקרה. ניגשתי למיכל וביקשתי ממנה לחלוץ את הנעל שלה, ומתוך הנעל שלפתי את המטפחת שנעלמה. עוד לפני שהיא הבינה מה קרה שם שמעתי את מיכל אומרת: "אפשר להיות חברה שלך?"

גרנו בתל אביב, אבל בסופי שבוע ובחגים הייתי נוסע לדוד קוסם בירושלים ומבלה איתו שעות רבות. הוא היה מגיע ב'חיפושית' הצהובה שלו ואוסף אותי לימים של קסמים ומטעמים. בבית הדוד והדודה היו קירות שלמים עמוסי ספרים בכל הנושאים שבעולם, ואנחנו נשאבנו לתוכם עד שהדודה הייתה קוראת לנו לשולחן ליהנות מתבשיליה המשובחים. אני זוכר במיוחד תבשיל ירדני של עוף בהמון בצל, מתובל בתבלין סגול בשם 'סומק'. זה המאכל הכי טעים ונימוח בעולם, ובעצם הוא גם קצת קסום: העוף יוצא סגול.

דודי הדריך אותי איך ללמוד מספרים, ואיך למצוא בהם את הפתרונות לקסמים שתמיד רציתי לעשות. אלה היו ימים בלי אינטרנט, בלי טלוויזיה, בלי לוויינים ובלי מחשבים. גם נסיעות לחוץ לארץ היו נדירות, ועל ארצות רחוקות למדנו רק בבית הספר בשיעורי גאוגרפיה. הספרים היו האמצעי היחיד להשגת הידע שחיפשתי (מלבד כל מה שלמדתי מדודי, כמובן). אך הספרים העשירו אותי לא רק בקסמים: בזכותם למדתי אנגלית, כי כולם היו כתובים באנגלית. בהתחלה מצאתי שכנים ודודים שיקראו ויתרגמו למעני, אבל די מהר נמאס להם, ואני ישבתי במשך שעות עם מילון ופענחתי בעצמי את מיטב הסודות של הקוסמים.

דודי עודד אותי לרכוש לעצמי ספרי קסמים. הוא טען שבכל ספר אוכל למצוא לפחות רעיון חדש אחד, ולכן רכישתו כדאית. כדי למצוא ספרים נדירים, וגם כדי לחסוך כסף, הוא לימד אותי איך לחפש ספרי הדרכה בחנויות לספרים משומשים.

מדודי למדתי איך להכין אביזרי קסמים. הוא היה מסייר איתי בדרום תל אביב אצל כל מיני בעלי מקצוע (פחחים, חייטים, נגרים ואחרים), והם עזרו לנו לייצר את האביזרים שרצינו. הוא גם גילה לי היכן אוכל לקנות אביזרי קוסמים. תאמינו או לא, בקצה רחוב אלנבי בתל אביב הייתה 'מערת קוסמים'. מול כיכר המושבות, על יד המספרה של מוני הספר של אבא, היו עולים בחדר מדרגות חשוך ולא נקי במיוחד, ושם מעבר לדלת הייתה ה'מערה'. המקום ההוא נראה לי הכי קסום בעולם. היו בו מדפים עמוסים קופסאות קסמים, מקלות, מטפחות, מסכות וארגזי פלא, והכול בצבעים עזים: אדום, שחור, זהב. המקום היה מסתורי ונוצץ. שם פגשתי את אברהם, שהייתה חסרה לו שן (כמו הקוסם אברום מ'ספר הקוסמים של בן'), ואת משה המנהל, שבזרת ימין הייתה לו ציפורן ארוכה וטבעת שמשובץ בה יהלום ענקי. כדי לקנות אביזרים לקסם אחד הייתי חוסך דמי כיס במשך חודש, ואימא שלי הייתה משלימה לי את החסר. ימים רבים הייתי מחכה לנסיעה לחנות, לקנות קסם חדש.

דודי יצחק העניק לי את כל הסודות הקטנים שאסף בעצמו, אבל גם דברים חשובים יותר: הוא לימד אותי לעבוד באופן מסודר ויסודי, לתכנן, לשקול, לבדוק ורק אז לבצע. הוא לימד אותי שאפשר להשתמש באביזרים ביתיים פשוטים לעשיית קסמים מדהימים, למשל: להפוך קערות פלסטיק פשוטות (ומכוערות) באמצעות חתיכת פלסטיק שקוף לקערות סיניות שמשכפלות כל דבר שנמצא בהן, כמו מים או אורז.

את מזוודת הקסמים הראשונה שלי קיבלתי מדודה אחרת שלי, שעלתה עם המזוודה ארצה בשנות החמישים של המאה הקודמת. צבעתי את המזוודה החומה בכחול מזעזע, והיא שימשה אותי במשך שנים לאחסון אביזרי הקסמים שהשגתי, שבניתי ושהמצאתי. במזוודה שמרתי את כל המטפחות של אימי ושל סבתי (פעם מטפחות משי היו פריט לבוש קבוע של נשים), את מטה הקסמים שהכנתי מכיסא שבור, גלילים מפח של ארובה וקופסת שימורים ששימשו לי לקסם שהמצאתי (הייתי מראה שני גלילים ריקים ומתחיל לשלוף מתוכם סרטים ונייר טואלט, מטרים של נייר). במזוודה היו גם כוסות יין, בלונים, שפוד מתכת ומסגרות עץ בכל הגדלים — פריטים שהפכו כולם לקסמים מדהימים בידיי, ידי הקוסם הצעיר. שכחתי להזכיר שהייתי אז בסך הכול בן 12!

ועוד דודה אחת הייתה לי, 'הכי דודה שיש', דודה שפוגשים לעיתים רחוקות, עם ריח חזק של בושם והרבה איפור, קצת שמנמונת ומצחיקה מאוד. הדודה הזאת גרה באמריקה, ומשם היא הביאה לי פעם אוצר אמיתי: קטלוג של חנות קוסמים ענקית בניו יורק (קטלוג הוא ספר המפרט את כל המוצרים שבחנות). הקטלוג היה עבה כמו ספר תנ"ך, והיו בו רק איורים טכניים של הקסמים, בלי תצלומים. על פי האיורים הייתי צריך לדמיין איך הקסם נראה, להחליט אם הוא יתאים למופע שלי ולהבין איך עושים אותו! לפעמים הקסם נראה לי בלתי אפשרי, אבל המשכתי לנסות: אולי זה הקסם האמיתי שחיפשתי כל חיי? הקטלוג היה מחולק לפרקים, פרק לכל נושא מעולם הקוסמים. היה בו פרק לקסמי מטפחות ופרק לקסמים מסוכנים, פרק לקסמי מחשבה ועוד. אני אהבתי במיוחד את 'קסמי הקברט': הקסמים הכי קלסיים, שמיועדים למופעי במה. רציתי מאוד את הארגז הזה שמלבישים על הראש ונועצים בו בלי בעיה ארבע עשרה חרבות. בספר הזה היו מקופלים כל חלומותיי להיות קוסם.

לתלמידיי אני אומר שלא משנה כמה קסמים הם ילמדו וממי, העיקר שיופיעו עוד ועוד, שיתנסו: כשם שטייסים צריכים לצבור 'שעות טיסה', קוסמים צריכים לצבור 'שעות במה'. גם אני למדתי מן הניסיון: בתחילת דרכי היו ההופעות הראשונות שלי ארוכות מאוד ונמשכו שלוש שעות. רק עם הזמן למדתי שמופע צריך להימשך לכל היותר 50 דקות.

כשהתחלתי לעסוק בקוסמות היה נהוג לשמור את הקסמים בסודיות מוחלטת. יכולתי ללמוד קסמים רק אם מישהו הסכים לחשוף לפניי את סודותיו או מספרים. היום, לעומת זאת, האינטרנט מאפשר להגיע כמעט לכל סוד שבעולם. שאלת הסודיות ליוותה אותי מתחילת דרכי. כששאלתי את דודי יצחק אם מותר לי לגלות את סודות הקסמים ולמי, הוא ענה שאסור בשום אופן לגלות איך נעשים הקסמים. עם זאת, הוא הוסיף שדרכם של סודות להתגלות וראוי לקבל זאת. הוא הרגיע אותי ואמר שגם אם יתגלו סודותיי הקהל לא יחדל להגיע למופעים, כי כשם שילד שמנגן בכינור מגיע יותר לאולמות הקונצרטים מילד שאינו מנגן, כך אפשר להניח שילד שלומד לקסום יאהב לצפות במופעים של קוסמים. אבל, הזהיר אותי דודי, אם אתה מגלה את סודך למישהו, עליך לוודא שהוא באמת רוצה להיות קוסם ולא סתם חטטן סקרן שרוצה 'להשוויץ' בסוד שהגיע לידיו. אני חושב שהוא צדק, ולכן גם היום אני מקפיד ללמד רק ילדים שבאמת רוצים להיות קוסמים. ועוד דבר: לעולם איני מגלה סוד שמי שלומד אותו לא יוכל לבצעו. למשל, אין סיכוי שאלמד אתכם איך מעלימים פיל, כי אני יודע שיהיה לכם קשה להשיג פיל. וחוץ מזה, השימוש בחיות במופעי קוסמים פסול בעיניי.

הקסם בקסמים הוא שהם משפיעים באופן דומה על כל מי שצופה בהם. ביקרתי בארצות רבות ופגשתי אנשים רבים: שוטרים, מוכסים, אנשי ביקורת הגבולות, פקידי דואר ובנק, וכולם, בלי יוצא מהכלל, נשארו פעורי פה כשהמטפחת האדומה נעלמה והופיעה שוב יש מאין. הם הגיבו ממש כמו מיכל, שלפניה הצגתי את הקסם הזה בפעם הראשונה. בצבא המציאו לכבודי תפקיד מיוחד: קצ"ר — קוסם צבאי ראשי, ואפילו שם קסם המטפחת הנעלמת היה להיט. הרס"רים (המפקדים שאחראים על המשמעת, הסדר והניקיון במחנה) צחקו בפה מלא בכל פעם שהמטפחת הייתה נעלמת ומופיעה, ורצו מאוד להיות חברים שלי.

עם השנים למדתי להפוך את הקסמים לכלי ליצירת קשר, 'לשבירת קרח' בין אנשים ולהפגת מתח. ואת הסוד הגדול הזה אני מעביר לתלמידיי: קסם הוא כמו מפתח של הלב — בעזרת חיוך וקסם תוכלו להמס כל לב.