אני תמיד אומר לבן שלי: "שעמום זה מצב נפשי", זה לא קשור למציאות החיצונית, לאירועים או לגירויים מבחוץ, זאת חוייה אישית ופנימית לחלוטין שאתה צריך להחליט איך אתה מתמקם מולה.

במיקלטים בדרום זה לא נכון, השעמום הוא כורח, אין לך ברירה אלא להשאר במיקלט או בצמוד אליו, אין לך ברירה אלא לצייר ולעשות עבודות יד, קצת לשחק בקלפים או במשחקי קופסא, לחזור ולתקשר עם הסביבה שלא דרך מסכים, ישירות בדיבור ושיחה.

באף מיקלט ששהיתי בו לא היתה טלויזיה, בכולם מצאתי ילדים חסרי סבלנות, כמעט ללא גירויים מהסוג ה'רגיל' ועם חוייה שבסופו של דבר תתרום להם מאוד.

בשבועיים האחרונים אני מוצא את עצמי בדרום הארץ, בדרום הפרוע, איפה שנופלים מהאויר טילים, ומדי פעם מתנגנות אזעקות שגורמות לאנשים לרוץ על נפשם. בימים כתיקונם אני בכלל איש של צפון, אבל הימים אינם כתיקונם, ואני מגלה מחדש את הדרום.

במסגרת עבודתי כקוסם, חויתי 3 מלחמות, בסדיר בהיותי הקצ"ר קוסם צבאי ראשי, פרצה מלחמה לבנון הראשונה, שלחו אותי בין המיקלטים בקרית שמונה, מסביב קטיושות נופלות ואני עם מזוודת עור חומה, לבוש במדי חייל, מאופר כמכשף אפריקאי מסתובב במיקלטים משמח ילדים.

הילדים של פעם היו הרבה יותר היסטריים, מפוחדים ביותר, או שאולי בכלל זה הפילטרים שלי שהשתנו במהלך השנים. הילדים של היום מודעים לכל הפרטים, הם מוכנים יותר ומרגישים מעורבים יותר, הנה  דוגמא למשהו מוצלח שה'מידע הנגיש' הצליח לעשות.

בדרך עברנו עוד מלחמה, 'שלום הגליל' קראו לה, גם אז הסתובבתי במיקלטים שבצפון, כאזרח, קוסם, לפחות פעמיים הקטיושות נפלו קרוב אלי, מספיק קרוב בשביל להפחיד אותי עד אימה.

הדרך יכולה להפחיד אבל במופע על הבמה אין מקום לפחדים אישיים, בכלל אין מקום ל'אישי', אני צריך לשים לרגע את הפחדים והחששות שלי בצד, ללבוש את גלימת הקוסם ולעזור לנוכחים 'לעוף', כמה שיותר רחוק מהמציאות המזויינת שלנו…

במלחמה הזאת בהווה (מי  בכלל זוכר שקראו לזה 'מבצע'  בהתחלה?) אני מגיע להמון מיקלטים ופוגש את ילדי הדרום מקרוב, עובדת היותי קוסם בעל ניסיון עשיר עוזרת לי לרכז אותם בתוך הכאוס שבמיקלטים, כאוס שרובו ככולו בנוי משעמום.

ישראליות במיטבה ?

יוצא לי  לחוות את ה'ישראליות' במיטבה,  פתאום במדרגות רואים סיר שיורד עם זוג ידיים, סיר  מרק שמחולק לכולם בכוסות חד פעמיים, מרק זול מיסודו אבל הכי טעים שבעולם. לא זה לא מרק שהמועצה שלחה, זאת השכנה ממול ששלחה את בעלה לשמח את היושבים במיקלט.

במקביל לשעמום ולחוסר שביעות רצון, אני  גם רואה במיקלטים  סבלנות ואורך רוח מהסוג הנדיר ביותר, כזה שלא רואים למעלה, ב'חיים הרגילים'. אני פוגש מורות חיילות (וגם מורים) עם המון סבלנות ופנייות לילדים,  אותם ילדים שזקוקים למקסימום תשומת לב, דוקא עכשיו שהשעמום נהיה כורח.

הם מקבלים אותי בסקרנות, בקולי קולות, בבאלגן שלם שמתחולל שם במיקלט, חמישים ילדים דחוסים בחלל אחד ללא פתחים….אבל אז כשאני שולף מהפה את הכדורים הצהובים, עוד אחד ועוד אחד, החיוך מופיע, בגדול ואתו גם השקט והריכוז.

האחראים בכל המיקלטים שפגשתי נראו 'מיואשים', אבודים לחלוטין, במקצועם הם למדו לטפל בבני גיל אחד בלבד, למשל גננות  שפתאום צריכות לטפל בבני עשרה, בחלל סגור ועם המון שעמום מהול בהורמוני גיל ההתבגרות. לא קל להן, ואין ברירה אף אחד לא שאל אותן אם הן מסכימות. מסתבר להן עכשיו שיש פער גדול בין הילדים המתוקים שהן מחנכות בגיל הרך לבין הנערים שיוצאים מממערכת החינוך.

הכאוס שנוצר במיקלט לא דומה לשום כאוס אחר, לשום מופע או אירוע שחויתי, בכל שאר המקומות בהם אני מופיע הילדים או הקהל יכול לקום וללכת או לבוא מתי שהוא רוצה. כאן נעלו  את הילדים מאחורי בטון מזויין ומנסים לשעשע אותם שישכחו איפה שהם כלואים.

בכל יום במיקלטים האלה במושבים סביב עזה, בקיבוצים, באשקלון, קרית גת ובכל הדרום פוגשים הילדים אומנים מכל הסוגים, שבאים עד אליהם בשביל לתת את עצמם, מכל הלב, מיגוון הפעילויות להם זוכים הילדים הוא אדיר. כל הכבוד ל'אומנות לעם' על המבצע, מאוד מקצועי ומדוייק, במינון הנכון הנדרש.

כאן מתחת לאדמה, אל מול סכנת המוות כולם שווים.

אף אחד לא עושה כאן בית

מה שמוזר (או אולי דווקא ברור) הוא העובדה שבאף מיקלט אף אחד לא השקיע, אפילו השקעה 'קטנה', רק ב'נגיעה' בשביל לשוות למקום צורה קצת יותר נעימה, אולי איזה שטיח קטן, אפילו פרחים מפלסטיק ותמונות על הקיר, קצת יחס והחוויה של השהייה הופכת לידידותית יותר.

רוב המיקלטים שהגעתי אליהם מתוחזקים בסדר מבחינה טכנית,  מסויידים, עם שירותים פעילים וחשמל אבל באף אחד מהמיקלטים לא שמו לב למה שחשוב באמת, לנשמה, קצת מגע ויחס. ואולי זה כי היושבים בהם באמת מאמינים שזה רק לזמן קצר, הנה תיכף זה נגמר.

בזכרון שלי נרשמת התקופה הזאת כחוויה מאוד ייחודית, אני מגיע למקומות שאלמלא המלחמה לעולם לא הייתי מגיע אליהם, הנגב מקסים, טובל בירוק, פה ושם בום ועשן, המון חיילים ועיתונאים מסתובבים שם , ואני במונית מסתובב ממקלט למקלט.
באוויר המתח של הנה עוד אזעקה נשמעת.

אלו המופעים הכי מיוחדים וחשובים שיש לי, אוסף של ילדים שהכריחו אותם לרדת למקומות מוגנים, אין להם ברירה אלא לצפות במופע שלי, ממש מקרוב, ללא במה או תאורה, ללא הגברה, חדרי הלבשה, או אפקטים של במה, ככה ללא 'דיסטנס',  ממש מקרוב, בלי הכנות מראש. רק אני, המזוודה וגלימת הקוסם אל מול כמה עשרות פנים טובים ופרצופים מחייכים.

אני מרגיש הצלחה ענקית, ממש לא הצלחה מסחרית, בינלאומית או קופתית, אלא הצלחה אישית, מהסוג המשובח ביותר שיש.

אני מצליח להצחיק ולהרגיע אותם, לעורר בהם סקרנות וחיוך, להשכיח את העובדה ששם בחוץ יש מלחמה איומה, מלחמה של גדולים , אותם גדולים שממשיכים 'לייצר' אותה שוב ושוב.