המופרעת – מבוא //

 

לאף אחד לא באמת היה אכפת, מהמופרעות שבה, בטח שלא לה לעצמה.

אחרי איזו תקופה היא התרגלה לרעיון שהיא נחשבת כמופרעת בעיני העולם,

היא אפילו אהבה את הרעיון בסתר ליבה,

מעבר לזה היא לא אהבה כלום, מעולם.

היא מצאה לנכון שזה סקסי להיות מופרעת,

שזה עושה אותה מיוחדת,

"תסמונת הגולדן ווגינה" הוא תמיד היה אומר לה,

היא לא הבינה למה הוא מתכוון?

הרי באמת הפות שלה עשוי מזהב טהור.

הוא שנא שהיא אומרת "פות",

"קוס" הוא היה מתעקש,

"מה שיש לך שמה זה קוס".

בדיוק כמו של אמא שלך.

אחרי  המון שנים היא ישבה אתו בבית קפה, לריב קצת, שוב ושוב…

"לא נמאס לה, אחרי כל כך הרבה שנים?", הוא סיפר לעצמו במין חיוך משומש שכזה.

"תלבש את השעון על יד ימין כשאתה פוגש אותה, או תחליף אצבע לטבעת"

"אבל אין לי בכלל שעון או טבעת" ניסה להסביר את עצמו לפסיכולוגית שלו,
כלום לא עוזר, לא הפסיכולוגית לא הזמן, אפילו הוא עצמו הפסיק להאמין שזה אפשרי,
השקט הזה שהוא רוצה וצריך.

היא ישבה  מולו עם שיער רטוב, שלא החמיא לה,
הלבן מציץ בין השורות,
דווקא בגלל  המאמץ שהיא השקיעה בנסיון להעלים אותו הוא כל כך בולט לעין,

(הוא זה הזמן שפוסח עליה ומעליה).

הוא חייך אליה מבעד לספל הקפה,

"זה די עלוב, הדרך שאת מנהלת את החיים שלך, רק בעזרת כסף, ועוד לא שלך"

שולה התולשת

היא לא יכולה אפילו כאן, באינטרנט  להיות היא עצמה.

היא מוכרחה להתחבא מאחורי צלמית, מאחורי הפסבדון.

(ה"ניק שלי לא אמיתי היא אוהבת לכתוב למתעניינים")

חס וחלילה שלא ידעו מי היא.

זאת בדיוק הסיבה שהיא עברה כמה ניתוחים קוסמטיים, ועוד תעבור, ללא ספק.

וזאת הסיבה שהיא מתבלבת מול המראה ומורחת יותר מדי מייק אפ, שכבות של החומר הזה…

היא שוקעת לתוך הדמות במראה ומסרבת להתמקד, היא מחייכת אליה ולא מישירה מבט, חיוך זאת לא המילה הנכונה, היא חושפת שיניה לעצמה מול המראה, והתוצאה הישירה של זה היא שהיא שוכחת לעצור במריחה של המייק אפ.

למזלה היא יכולה להרשות לעצמה את הסוג הטוב ביותר, שעולה לה הון עתק, כל חודש, אבל לא חונק את העור המזדקן.

זאת גם הסיבה שהיא צובעת שערה, "פחם כמו ממעמקי האדמה" היא מחייכת אל הספר שמציץ מאחוריה במראה במספרה שלו. רק הספר מבין לליבה לעומק, אין סיבה להשאר במראה הטבעי, איפה שצריך הוא עוזר לו לטבע. הוא באמת מאמין בזה והיא באמת מאמינה לו.

אולי גם 'שולה התולשת', איתה היא צוחקת וצווחת כשהיא תולשת את הסוכר מרגליה. כן בענין הזה היא אולד פשיין, סוכר חמים לתלישה הגונה כמו פעם.

למזלה מאז שהתבגרה מעולם לא השמינה, אפילו כשהייתה בהריון גילו את זה במקרה, ממש בחודש שמיני כשעמדה בפרופיל.

העיניים שלה לא טופלו, אותן היא משאירה נטו, כמות שהן

היא שוקלת למתוח את העפעפיים ולהרים אותן קצת אבל רק עוד 5 שנים שיתחילו להופיע סימני הזקנה.

בינתיים היא רק מציירת סביבן בעיפרון שחור, קצת הצללה, לפעמים היא מסרקת גבותיה, היא שונאת שהוא מפקשקש והכל מסביב נצבע שחור…

אבל כלום לא עוזר, אם תיישיר מבט תראה את הפחד הבסיסי, את חוסר, הבטחון, השמחה אהבה, חוסר האהבה בעיקר לה לעצמה.