גשר המכביה
יש כל מיני סטנדרטים כאן בסביבה שאני לא באמת מתחבר אליהם. במיוחד אלו ה'רגילים' ענין של מה בכך.
הטקסים של בית הספר שבו לומד בני, הם דוגמא נהדרת לסטנדרט של כלום, שמגיע לפעמים לרמה של עונש, עונש קשה וחמור לצופים, ביניהם אני. טקס של יום ירושלים שאורך 3 שעות ולא קורה בו כלום, אבל ממש כלום, יכול להיות עונש נוראי במיוחד על כסאות פלסטיק זולים, שמגלים גמישות מיותרת.
או למשל: טיול סוף שנה של כיתות ה', גם הורים גם ילדים, אוטובוסים נפרדים, מוזיאון ההעפלה בעתלית, מסיבת חוף עם כיבוד, נשמע סביר? יש כאלה שיפנטזו את זה כחוויה מדליקה, יש שיחששו ויש שיסבלו מראש.
באתי 'נקי' בלי לצפות, בלי דעה קדומה, עם חשש בלב אבל אופטימיות סבירה.
ארזתי תיק עם כיבוד, (אני בדיאטת פחממות ככה שזה לא היה קל לארוז דברים שהם לא ממתקים, קמח ומוצריו, לחם וכד' אפילו פריכיות זה פחמימה לא עלינו).
החשש שלי היה סביר, רק סביר כי 'הוא' כבר בכיתה ה', מה שאומר כל מיני דברים ביניהם:
שחויתי כבר 5 פעמים את כל החגים הנחגגים בביהס, מיום הקהילה דרך יום ירושלים, יום הורים ומה לא….
הייתי בטקסים הכי נבובים חלולים חסרי טעם עומק או משמעות שראיתי בימי חיי, אפילו בביה"ס שלי השקיעו יותר מחשבה ורגש, מישהו בחר את המשפטים, כתב אותם, תרגל אותם, צייר תפאורה נאיבית אבל עם יחס, אמיתי.
כאן בסיבוב הזה אנחנו מקבלים את מיטב הכלום ללא כל סגנון אמיתי שום דבר עם תחושה של חיות או של 'כאן ועכשיו', זוועתונים בה' הידיעה. (תודה פזית על הניסוח וההסכמה המשותפת).
בטקסים ה 'מוצלחים במיוחד' הילדים החזיקו פנסים/פרחים מכוערים ונופנפו לכל הכיוונים על רקע של פלייבק ממש לא ברור או חשוב.
הזמינו אותי לטיול אז באתי, התארגנתי על הזמן הארוך הנדרש מ 16:00 עד 23:00 לפחות, הרבה מלפפון טרי, גמבה וקוטג' (כן שכחתי לספר שלקחתי תיק עם קרחונים….)
ואז הסתבר שמישהוא שכח להזמין את האוטובוסים, עמדנו שכבה שלמה הורים וילדים ותיקים מלאי חטיפים עמדנו וחיכינו ל'כלום' …..
היה חם ורעש וכלום לא קרה, אחרי כמעט שעה הודיעו שהיתה תקלה ושבעוד שעה יבואו האוטובוסים, כנראה.
רק שמעתי את הכנראה והצעתי לגוזל שלי ללכת מכאן, מהפשלה חסרת האחריות, מחוסר היחס, האכפתיות והכוונה.
הוא התייעץ עם כמה מחבריו שעודדו אותו ובנחרצות התחיל לצעוד מחוץ לכתלי ביה"ס….
אני דווקא נשרכתי אחריו מרגיש קצת לא נוח ללכת מהמוסד הלימודי הזה, עד השער סחבתי את ההתנייה, את הזכרון של הכבוד שהיה לי, משם, מעבר לשער צעדתי בקלילות ובלב שלם.
יש לזה פרולוג, יש מי שיטען שזה בכלל האפילוג….
המחנכת שלו התקשרה לספר שהיה מדהים והפסדנו, וחבל שרק הוא לא היה, ובאמת היתה פשלה קטנה, אבל זה קורה…
בד"כ אני מתלהם, מתלהב וטורח לשתף את העולם ברגשותי, הפעם שתקתי הנהנתי בראשי למרות שזאת היתה שיחת טלפון וניחמתי אותה "לא נורא עוד יהיו הזדמנויות"…
לא רק המורה התקשרה , גם גרושתי התקשרה להביע עמדה מזועזעת מהעובדה שרק אנחנו לא היינו בטיול ובמופע סוף השנה הזה החשוב כל כך, המרגש ונפלא….לאור הכרותנו רבת השנים הבנתי שאין טעם במשהו ראציונאלי והחלטתי לפנות ישירות ללב הפולניה:
הזכרתי לה כמה אסונות שהיו כאן בשנים האחרונות שהתחילו כי מישהוא לא הזמין או תיאם משהו,טעויות ורשלנות שגבו לא מעט חיי אדם, ילדים , תלמידים. רק כי מישהו שכח או לא הבין או התכוון למשהו אחר.
היא לא השתכנעה…(לפולניות יש לב מיוחד)
בכל מה שקשור לילד ולעדר היא רוצה אותו בפנים,
כעגל רך המובל בחוסר אחריות ואיכפתיות ממקום למקום.
לפעמים, איזה מזל שיש גם אותי….
ישראל קליוסטרו :
'אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה