השאלה הראשונה שהבן שלי שאל אותי בטלפון,כשהיה בן שלוש או פחות, היתה:
"אבא, (Pause') תגיד, חיים לנצח או מתים לנצח?" (כך במקור מילה במילה).
לא עניתי כי לא ידעתי, אני עדיין לא יודע את התשובה הנכונה, לדעתי אף אחד לא באמת יודע.
במהלך השנים הוא שאל לא מעט שאלות, קלות יותר ובעיקר אחרות, הוא סקרן אמיתי שצמא ללמוד.
לאחרונה הוא גדל באיזה שמונה שנים והתקיל אותי בשאלה שעל פניו נראית קלה אבל במחשבה מעמיקה התשובה עליה לא פשוטה.
"איפה זה המקום הכי עצוב בעולם?"
תוך כדי שהוא מעלה אפשרויות לתשובה ופוסל אותן אחת אחת: "בית קברות", בית חולים"…
.
לא הספקתי לבקש ארכה למתן התשובה והוא שלף את השאלה הקטלנית הבאה:
"ואיפה המקום הכי שמח בעולם?"
דוקא לזה הייתה לי תשובה מוכנה.
לפני כעשר שנים באתי לבקר את אחותי במחלקת יולדות בבלינסון, באלאגן, נשים על מיטות במסדרונות (בתחילת יולי עמוס שם, כנראה שהסתיו גורם לאנשים להזדווג יותר ואת התוצאות רואים במסדרונות של מחלקת היולדות בקיץ)
בכל מקרה למרות חוסר הנוחות והלכלוך לעולם אזכור את האנרגיה במקום, את הלחיים הורודות עם המבט הכל כך עייף ומאושר של היולדות,
זה המקום הכי שמח בעולם שפגשתי, מחלקת יולדות אחרי הלידה.
לגבי השאלות הנותרות, חיים או מתים לנצח? ואיפה זה המקום הכי עצוב בעולם? אין לי כרגע מושג.
******
ישראל קליוסטרו :
'אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה