ערב יום השואה הוא שואה נוספת עבורי,  מצד אחד אבא שלי עם ההיסטוריה שלו מהמלחמה ההיא

אבל הכאב הגדול הוא מהצד של  המוות של אמא שלי

 אמא שלי מתה לפני 4 שנים בדיוק בערב יום השואה.

 יצא שזה קל לזכור את היום הזה,  יצא שיש עצב גדול בעולם מסביבי,  כבר 4 שנים.  

 אתמול, ערב יום השואה מצאתי את עצמי בתוך ניידת טיפול נמרץ,  עם סירנה, עירוי ודופק מואץ בדרך לתל השומר.  דווקא חוויה באמת מיוחדת או יותר נכון 'טיפל'ה חריגה'.

 סופ"ש הקודם היה קשה מנשוא, מן מועקה כזאת בלב, לא קלה בכלל, יש דברים כך מסתבר שפוגעים בי, ישירות בלב.  בסופ"ש חשתי 'מועקה קלה בחזה' ממש לא כמו שמתואר התקף לב, סתם תקתוקים, שהחלו מהרגע שבחרתי להפסיק לעשן

.

 באמת לא כדאי להתחיל לעשן אבל אם כבר התחלתם אל תפסיקו לעשן זה הורס את החיים ! (על כך בנפרד.(

 התחושה הלא נוחה הובילה אותי לרופאת המשפחה שהציע זווית מפתיעה יחסית לרופאי קופ"ח: סטרס !

והציעה כדורי הרגעה ובמקביל בדיקות רפואיות מקיפות. שכללו ביקור אצל קרדיולוג.  

עד לפני 3 שנים לא היה לי בכלל רופא משפחה, הפעם האחרונה שפגשתי מחט של מזרק ממש מקרוב הייתה בבדיקה הגנטית שבתחילת הריון, בקיצור מה לי ולרופאים?…. חזרתי ממנה עם ערימת ניירות וחייגתי למערכת קביעת תורים של קופ"ח מכבי…אוי  

הקרדיולוג הראשון הציע לי תור בשבוע השני של אוגוסט, סירבתי בנימוס מאחר וזה עלול להיות אחרי שאני כבר מת.  הפקידה של הקרדיולוג השני הסכימה לקבוע לי תור לעוד שבועיים ולאחר קצת לחץ לעוד יומיים,

בינתיים המרכזנית מה 'מרכז לזימון תורים' ירדה מהקו,  ונאווה מזכירת הקרדיולוג ביקשה שאתקשר אליהם ל 'מרכז זימון תורים' ואבקש שיפתחו במחשב תור מיוחד עבורי. היא היתה מספיק מנוסה בכדי להציע שבמקרה הצורך יתקשרו אליה.  כמובן שצייתי להוראות והתקשרתי שוב למערכת הגאונית של 'מכבי לזימון תורים', הפעם ענה לי מרכזן, שבנימוס ביקש שאני אגיד לנאווה שתתקשר אליו לאשר פתיחת תור.  הסכמתי אבל ביקשתי שייתן לי את מס' הטלפון של נאווה על מנת שאוכל לבקש ממנה לדבר אתו… "מצטער אדוני ע"פ הנהלים אסור לנו למסור את מס' הטלפון של המרפאה, בשביל זה יש את המרכז לזימון תורים"  הסברתי לו בנימוס שלא אוכל לדבר עם נאווה אם לא ייתן לי את המספר שלה… במשך 40 דק' התנהלה שיחה די מופרעת, מוטרפת ומופרכת,  בסוף צעקתי על האחראית שחזרה כמו מנטרה על צמד המשפטים:

"נאווה צריכה להתקשר אלינו" ומשפט המחץ "ע"פ הנהלים אסור לנו לתת את מספר הטלפון של המרפאה".

לא עזרו תחנוני והצעותיי כי 'אשדר במורס' לנאווה, רק שיתנו את מס' המשדר שלה, אעלה לגג ואאותת 'בעשן אינדיאני' רק שיתנו את הכיוון, אפילו הסכמתי 'לשדר לה בטלפתיה' מבלי לחייב אף אחד בתשלום…. בסוף נשברתי וויתרתי למרות שהיה ברור לי שאני חייב קרדיולוג … למזלי נאווה הזאת קיבלה איכשהו את המסר שלי (לא מהמרכז תורים !!! אלוהים שלח לה פקס וירטואלי) היא התקשרה, הייתה מקסימה וקבעה לי תור לאתמול.  

באתי אליו בצהריים הוא יצא לקראתי מדלג מעל ערימת החולים הלחוצה, לכולם יש לב מסתבר, נכנסתי אליו ושטחתי את טענותיי, ולמזלי הלב תיקתק באותו הרגע,  הוא השכיב אותי מייד על המיטה , חיבר לי בהתרגשות את  מכונת הא.ק.ג ולמזלי הצליח לצוד את הרגע שבו יש את ההפרעת קצב בלב…

כמו רעידת אדמה על נייר שהמכשיר פולט. בהתחלה הוא הציע לשאלך למיון, אחר כך שינה דעתו והציעה שאקח 2 כדורים, אנוח ואז אשקול ללכת למיון, בקיצור מצאתי את עצמי קונה את התרופה, לוקח כדור נוסע לכיוו הבית, משנה כיוון נוסע לרופאת משפחה שמחליטה די בבירור להזמין לי אמבולנס… להזמין לי אמבולנס משלי… אף פעם לא היה לי אמבולנס משלי… האחות שאלה אם אני רוצה רגיל או נט"ן, כמובן שבחרתי בנט"ן גם כי אני מאוד אוהב כתום, גם יש שם רופא, גם הוא משוכלל יותר וגם זה נראה לי יותר סטייל…

 הצוות הרפואי הגיע די מהר ומצא אותי די שמח וטוב לב, הנהג התוודה בקול רם לפני כל האורחים במרפאה בה שהיתי  כי אני בעצם גיבור הילדות שלו, העוזר פרמדיק התחיל לנהל אתי שיחה על הפרקים שראה בתכנית טלוויזיה שלי, החובשת רצתה לראות קסם וכל זה קורה תוך כדי שאני על כסא גלגלים/מיטה באמצע המסדרון בקופ"ח ומלא אנשים מסביב… אוי…  בכדי לזרז את ההגעה שלי למיון הבנתי  שאין ברירה והראיתי להם קסם ואפילו לימדתי אותם קסם אחד עם כפפות חד פעמיות . הם מה זה שמחו. ורק אז התפנינו לצאת לדרך… יואו איזה חוויה זה להיות בתוך הדבר הזה עם הסירנה כשכולם מפנים לך את הדרך…  

למעט כמה חוויות רפואיות שלא אהובות אלי כמו איתור ורידים, עירויים וכד' זאת הייתה אחת מהנסיעות המיוחדות בחיי,  הם היו סופר מקסימים הצוות, הכי שמחים ומרגיעים, למזלי הטיפול שהם עשו הצליח ו'עשיתי היפוך' לבד ללא מכת חשמל (הידעתם שמכות חשמל זה עדיין עניין פופולארי אצל צוותים רפואיים מסויימים) כשהגענו לחדר מיון בתל השומר כבר הייתי 'בסדר' במונחים רפואיים, למרות שהם זהירים ברמות שלא תאמנה, כל תזוזה אפילו של מילימטר, למשל הליכה לשירותים מחייבת אותך לשבת על כסא גלגלים עם בלון חמצן ומכשיר החייאה בתא מטען…. למען הזהירות השאירו אותי עוד לילה לוודא שהלב חזר אל עצמו,

לצערי נתקלתי בישראליות המכוערת ובצהריים שישנתי נכנס גנב לחדר ופילח לי את הסלולארי למרות שאני לבוש פיג'מה של חולה , הבן זונה גונב מאנשים חצי מתים.. חרא של אנשים יש כאן (כמו בכל מקום רק מדברים עברית)…

 עכשיו הלב שלי חזר לקצב הגיוני, למדתי לחבר את המוניטור לבד, למצוא את הסינוס, הם באמת אנשים נפלאים, כולם כאן. לא סתם פרוסים על הקירות כאן מכתבי תודה, האווירה למרות החולי והכאב מאוד חמה ואישית… הצוות פשוט נהדר… הלב שלי נבדק מכל צדדיו ושוב חזרו ואמרו לי שיש לי לב זהב, שהוא במצב מצוין , למרות שהייתי מעשן כבד…. אין להם תשובה לעובדה שהוא משתולל לפעמים ויוצא מקצב, יש להם פתרונות שייבדקו בהמשך, גם לא מתים מזה כל כך מהר, זה סתם לא נוח להסתובב עם קצב של 180 דפיקות לב בדקה, שזה 3 תקתוקים בשנייה.. די הרבה. אפילו ללב

 היא (אהובתי) אומרת שאני חייב להפסיק לקחת ללב, אנחנו מסכימים אתה, אני והלב.. ומה שיישאר כשאלה גדולה, איך יצא שדווקא ביום השנה הרביעי למותה של אמי, שסבלה מפרפורים בלב, וממנה קיבלתי את כל הרגישות והאהבה שממלאים אותי, ואת היכולת לקחת ללב.. איך יצא שדווקא באותו יום הלב שלי משתולל… בניידת נט"ן עד כדי חדר מיון.