player0 = new dexPlayer("http://cafe.themarker.com/nodes/t//189/159/file_0_original.jpg","0","","",4);player0.pointer=0;loader.add(function() {setTimeout('player0.frameOrImage("http://cafe.themarker.com/frames/media.php?url=",0);',10)});;

מכל מיני סיבות, דווקא חריגות למדי החלטתי לתעד קצת את עצמי.
(כן בזמן האחרון לא מספיק תועדתי.:) }
האמת היא שלא הצלחתי למצוא תמונה שלי בלי מסכת הקוסם.

בטח יש לי כמה אבל לא משהו.

ראיתי עבודות שעשתה צלמת לחבר, מצא חן לי הגישה, קבענו סשן צילום להיום בבוקר.

שעתיים, אני והיא והמצלמה.
כבר עשיתי את זה אף פעם לא עשיתי כזה.

כשאני רואה עדשה אני ישר מכווץ את הגבות ושולח את הקוסם קדימה לפרונט, לשמור. שלא חלילה יגלו שיש שם באר של רגשות, כמו אצל כולם, (לדעתי ולטעמי יותר, מדי.)
מעבר לעובדה שהיא נהנתה מהעבודה (גם אני חוויתי חוויית 'הווה' מאוד חזקה, ונעימה),
היה שם מפגש בין אנשים, שני אנשים שעושים קסמים.
 
 
נזכרתי במה שהצועני אמר, הוא שאל: "תגיד אמרו לך שאתה יפה?" עניתי לו "היא" אמרה שאני יפה, הוא חייך עם הקרחת השחורה שלו ואמר, "ואתה באמת חושב שאתה יפה" היא מאוהבת, רק בזכות זה אתה יפה".
 
 
ביקשתי ממנה אם אפשר שהמצלמה תתאהב בי בשעתיים הקרובות, היא אמרה שזה תמיד קורה, שהמצלמה מתאהבת במצולמים, חוץ מפעם אחת אבל היא לא הסכימה לספר מה היה שם…
 
סטודיו נעים, קטיפה שחורה נוזלת מהסטנד של הרקע, הכול מסודר ונעים. התחלנו.
לאט לאט, תוך כדי שהיא עולה על סולמות ומטפסת על כסאות, מתכופפת, מזיזה מכוונת מודדת מתקנת, מחייכת, מספרת, שואלת, קצת אומרת, הכול בעדינות , אבל בבירור.
בא לי לבכות.

אז בכיתי, פשוט ככה, מסתבר שזה פחות קשה ממה שחשבתי, יש במגירה כמה סטים, מאוד מהירים ומדויקים (תגידו פה בנקודה הזאת זה נקרא כבר פרטיות של אדם בעידן הבלוגים?)
ככה עם דמעות, בלי קול.

איזה יפה מצטלם בכי בלי קול 

לא באמת ברור לי למה דווקא היום? מכל הזמנים.

יש לי איזה רעיון קלוש אבל ברור ומובנה, והצלחתי לשכנע אותי שזה הענין, אולי אצליח לשכנע גם אתכם.
רציתי לתעד איזו נקודת שפל מסוימת שאני נמצא בה, בתהום העצב, זה כזה מן מקום מעבר לייאוש (שביקר אותי לזמן קצר ואפילו ישן על הספה בסלון, החוצפן. שבועיים ! לראשונה בחיי.) זה מעבר פחד ולחרדות, זה עמוק בפנים, נגיד ליד ה…

פעם לפני 14 שנה יצא שעשיתי 'ציפורי לילה' עם קובי מידן, אני הבאתי את המוסיקה, כנראה מוצלחת.
היו שעתיים מרגשות ומיוחדות. למחרת בבוקר אריק איינשטיין צלצל, אמר ששמע את התוכנית ושהוא מבקש לשתות אתי קפה, אז הוא בא. שתינו קפה.

אחרי 6 שנים, (שש שנים) צלצלה שירלי, סטודנטית לקולנוע בקאמרה, ששמעה את התוכנית ההיא , ציפורי הלילה . ובא לה לעשות עלי סרט תיעודי.

נפגשנו, נהיה סרט:

('לאן נעלם הקסם' , במאית שירלי נוה, כ 24 דק', קצת עצוב)

זה הדבר היחידי בחיי שעשיתי שגרם לאנשים זרים ברחוב לחבק אותי, בהזדהות וכאב אנושי, כן אנשים זרים…ובסה"כ זה הוקרן פעם אחת ב 01:00 בלילה בערוץ 2 , רק פעם אחת ויצאו לי מזה חיבוקים חמים מזרים.
בכל אופן שירלי הצליחה ביד נשית ענוגה ורמה , להתקרב אלי ולאפשר לעצמה הצצה, דווקא בנקודת שפל זמנית שהייתה בחיי (גירושין זה לא עניין של שיאים גבוהים…).

לא היא לא באה על רקע רומנטי או בין מיני, היא באה מהכיוון הדקומנטרי, כבמאית. אחרי הסרט הזה הצלחתי להבחין בהבדלים בין בימוי גברי ונשי, מי ראה את 'גברים גברים' סרט מובהק שרק אישה יכולה לעשות.

בקיצור, צולם , ישבנו ראינו , קצת מחקנו, נשארו רק 400 תמונות, איזה כיף, לבחור מבין 400 תמונות…אני אוהב אותי, אבל רק נגיד עד 72 תמונות לא 400…..

ביקשתי ממנה שתבחר בשבילי, 3 פעמים שונות,

פעם כצלמת שבצלמת, זאת שרואה את הצמצמים, איכויות האור והחדות, התמונה הכוללת.

פעם כאוצרת שבצלמת, זאת שרואה אומנות מול עיניה, רק אומנות ואולי צופים.

ופעם כאישה שבצלמת זאת שמולה גבר ושסיפרה לי קצת על גברים שעושים לה עיניים לפעמים, בבארים….

הנה מה שיצא:

צילום: הילית כדורי 
 
 
********************************************************************
הצלמת שבצלמת בחרה את זה 
 
******************************************************************** 
 

 
***********************************************************************************
האישה שבצלמת בחרה את זה
 
*********************************************************************************** 
 

  ומי שמוכרח לראות את כולן, את כל ה  30 –  40  תמונות , בגודל טבעי ,שנבחרו על ידה הנה הן כאן.

http://picasaweb.google.com/hakosem1/JjkzlJ

View Album

" target="_blank"/>

"/>