חשבתי שזה נגמר, אבל זה עוד לא התחיל.

חיים תראה איזה יופי, זה ממשיך כדור השלג הזה

של המילים.

 

(למי שמצטרף עכשיו כדאי לעיין בפרקים הקודמים)

 

הנה ככה הן הגיעו המילים:

 

 ראשון הגיע המייל הזה:

 

הי ישראל. אני מתנצלת, אבל עד היום לא יצא לי לקרוא אותך (אבל כן ראיתי אותך פעם בהופעה במוזיאון ישראל בירושלים, ונהניתי למרות שאני לא חובבת קסמים בדרך כלל). היום פתחתי את הרשימה "מעונן מילים" (בגלל הכותרת המוצלחת) ובעקבותיה קראתי כמה מהטקסטים שקדמו לה. הוא צודק, חיים העורך, אבל – וזה אבל חשוב – תרשה לעצמך להתווכח איתו, לכעוס עליו, לנהל דיאלוג שלם. תהליך עריכה בכתיבה הוא דיאלוג בין סופר לעורך, ורצוי מאוד ששני הצדדים יהיו נוכחים באמת: נכונים להקשיב, אבל גם לעמוד על שלהם. אתה בהחלט כותב מצוין, אני אמשיך לקרוא, מעתה 🙂 שנה טובה

 

אחר כך הגיע המייל הזה:

 

 

אני מקווה שאני אהיה בהירה,

כי אני די נסערת כאן, חרטו בקצותיי הדברים.

…

מתוך ה-בוטחת שבי, אספר למבטך בלבד, כי אני עורכת ספרותית.

אני מציינת זאת, רק כדי שאתה – תדע, שהדברים לא מגיעים ונוגעים רק 'בהרי המיתולוגיה' אלא גם בכוונון אחר של המבט והפנס.

…

ישנו היום (וברור שאין הכוונה להיום הממשי) ויכוח נוקב בין אנשי ה'ספרות' שכמובן כבר עוטף הן את מבקרי הספרות והן את הדיונים אודות התרבות בכללה, אודות 'אופֵן' הכתיבה ה'נכון'  וה-'ראוי' יותר.

…

כל עורכי הספרות צמאים וכמהים 'לאתר' את הבשורה הבאה בספרות הישראלית, שלא לדבר על היותה יכולה לפרוץ אל הספרות העולמית, וכבר ראינו כי גם בחוגי האומנות העולמיים העין פקוחה על הכישרונות הבאים מכאן.

…

הצימאון הזה נובע , בין היתר , משום שהפוסט מודרניזם הצמיח מיד גם את הכתיבה הרזה.

 

אזי,

נכון שעדיין קיימת הערכה רבה לכתיבה הפוסט מודרניסטית, ויחד עם זאת הולכת ופוחתת ההתלהבות מהכתיבה הרזה, שכן, זו למעשה כורתת את הענף (והכוכב) שעליו אנחנו הווים – את המילים.

 

ההתלהבות משני הזרמים האלה, נבעה – וכאן אני מביעה את דעתי – דווקא מה'תרבות' העכשווית – אנשים רוצים הכל מיד, מהר , קצר, ריגוש ושיתחלף. אם בתוך הכוכב נולד ומת, יש גם עוד שמץ של מחשבה – בכלל מרהיב…

 

העובדה היא שגם סופרים שכתבו בזרם הפוסט מודרניסטי, וגם סופרים /משוררים שכתבו כתיבה רזה, מתחילים לכתוב היום אחרת, קסטל בלום היא ה-דוגמא לכך.

…

לעורכים ישנו ביטוי ידוע – לכך נתכוון אותו מבקר שכתב אליך- כתיבה נקייה.

 

כאן בדיוק לב ליבת הדיון עליו כתבתי בתחילת דבריי – ישנם עורכי ספרות הטוענים כי הכתיבה צריכה להיות חפה מאהבת עצמה. נקייה ממטאפורות, דימויים וכדו' – ביניהם גם טיווי המילים עצמן בעצמיותן. אין זה אומר – בשום פנים ואופן שהכוונה לכתיבה במישלב לשוני נמוך, או בחוסר עומק ועוצמה של הטקסט, ממש לא. אלא שהוא 'נקי'  – כדוגמא מביאים תמיד את אלזה מורטון ; סאראמגו ; ודומיהם.

 

זהו זרם אחד –

 

בתוכו נשמעת אף הטענה שהסיפור / ספר קודם כל צריך לספר. כלומר לב ליבת הכתיבה היא הסיפור – העלילה. הדמויות צריכות לומר את עצמן, המחבר רצוי שלא יתערב. גם בכתיבה שנראית הזויה יותר – הופמן הוא דוגמא שאותם טוענים אוהבים מאוד מאוד לתת, בעיניהם הוא מאוד מורכב אבל עם כתיבה נקייה.

 

מנגד,

 

ישנו זורם שטוען כמעט או ב-ממש להיפך.

 

הסופרים שניתן להביאם כדוגמא הם – שליו וגרוסמן. (ושניהם , בעיקר גרוסמן מעביר חלחלה באנשי הזרם עליו כתבתי)

 

עמוס עוז איכשהו מתנדנד…לא יודעים אם למחוק את האייקון הענק הזה, או להותיר או לחסד הזיכרון.

 

הזרם הטוען להיפך – (כמוני)

 

טוען כי כל המתרחש וההווה בתוככי המילים הוא טיווי אל הסיפור / העלילה/ הדמויות – וביחד נוצר המארג שנקרא יצירה.

 

ההסכמה של שני הזרמים היא בשירה –

שכן בשירה אין כל ספק שיפי המילים – הוא בר מקום (שוב, למרות שהשירה הפוסט מודרניסטית באה לבעוט במהות הזו, ואף הצליחה) אבל הפער ניגלה, מעמיק ומחריף כאשר מדובר בפרוזה.

 

וכמובן שהזרם הראשון מאוד נוקשה, חד וחריף, עם כללים ברורים של – 'עשה' ו- 'אל תעשה'.

…

העורך הספרותי שכתב אליך שייך לזרם הראשון.

…

מאחר ואני גם כותבת –

 

כשנפגשתי לראשונה עם הביקורת הזו, כמו המופיעה במכתבו של אותו עורך אליך, הרגשתי בדיוק את אשר אתה מרגיש. ואני מתכווננת לאשר אתה מרגיש עכשיו, כי מה שכתבת שאתה מרגיש, זה מתון מאוד, ולא משקף את הסערה שבך.

 

ומכיוון שאני עורכת ספרותית הייתי נחושה לרדת לעומקו של דבר ועניין, ואז נגלתה לי המחלוקת הזו שבאמת הבאתי בפניך מאוד בקצרה, אתה יכול לתאר לעצמך ולהבין שהנימוקים לכאן ולכאן עמוקים ומעוגנים בעשרות ובמאות דוגמאות וכו'.

…

בתום כל התהליך הזה, יצאתי נבוכה.

 

גם כעורכת וגם ככותבת.

 

כי ,בעצם, מה עושים עכשיו ?

…

הן קהל הקוראים והן המבקרים הנחשבים בעינינו כ 'מקצועיים' יותר חשובים לנו. חשובים הרבה יותר מכפי שאנחנו מעזים להודות בפני עצמנו, גם כשאנחנו מודים בכך בפה מלא.

יתרה מכך,

אנחנו רוצים שיאהבו את מה שכתבנו, שיעריכו שבכלל ידהמו מעוצמת האומנות והכישרון שאנחנו מבטאים, חבל לבזבז זמן בהתייפייפות אחרת.

 

ועוד –

 

אנחנו רוצים שיקראו אותנו כמה שיותר,  ושכולם (!) יאהבו את     כ ל   מה שאנחנו כותבים.

 

לא אכנס כאן לראייתי ולמבטי, לָמָה זה כך, אבל זה כך.

…

ואכן, בהתחלה , כמוך –

 

יצאתי למעין דיון בעניין. איני אדם נאבק או מתמודד או מתעקש לויכוח.

 

חשוב בי הרבה יותר להבין עד תום.

 

ואחר כך לתהות עם היותי.

 

אך כאן, מי כמוך יודע, הלא נוגעים בנו בליבת הלב.

 

אז אפילו אני נגעתי בדיון הזה.

 

אבל,

 

כפי שראית גם משלוש התגובות שקיבלת במייל, על אותה ביקורת של העורך הספרותי – אכן כך. האנשים בזרם שזו נקודת מבטם, מאוד חזקים ואף מאוד משכנעים.

 

אחר –

כתבתי בדיוק למבטם של אלו.

 

אולי כדאי להבהיר כאן, כי אני כותבת ספר, וכמובן שיש איתי עורך ספרותי. ולמרבה הפליאה הוא שייך לאותו זרם שאני אינני מקבלת (אם כי מבינה, מכבדת ומכילה) את דרך ראייתו.

 

כך 'הפכתי' את כתיבתי.

 

ערכתי בעצמי את העריכה עוד לפני העלאת החומר בפורום כזה או אחר, או בפני העורך שאיתי.

 

מחקתי ללא רחם, הותרתי את הטקסט – נטו סיפור ודמויות, עלילה והתרחשות.

אחרי מספר פרקים נשברתי לגמרי, ממש התנפצתי.

לא אהבתי את אשר כתבתי,

ידעתי שאני כותבת כדי לרצות את המבט האחר וכדי לקבל אישור אוהד. וכבר כתבתי שלשם נדמה כי אנחנו תמיד נוסעים – למבט האוהד את כתיבתנו.

ואז נעצרתי.

…

את אשר תיארת, אני מכירה בכל נימיי.

 

התקופה בה כתבת –

 

ואחר כך הנתק הארוך (מאוד) מן הכתיבה.

 

ושוב ההתפרצות הסוערת הזו,

 

כמו מתוך ההשראה עצמה, (זו מתוך אלוהות המילה) אין תמה שהסער הזה הגיע לאחר פרידה קשה, פרידה היא אובדן. מוות – לכל חומריו הוא המרחב והמימד המצליל בנו את המילים עד כלות.

 

בתוך השטף הזה – מצאת את הסגנון שלך ; סגנון הוא קול. (שוב, לא אכנס כאן לכל מהות מבטי על החומרים הללו).

וכמובן מצאת את קהל קוראיך הנאמנים, יש בכך קסם, שאותם אנשים באים לקרוא אותנו, לא משנה גודלו של חוג זה. הוא נוסך בנו בטחון – זהו בטחון של ה-ברור מאליו. של הנוכחים לעומת הנפקדים בהוויותינו.

ועם כל זאת תמיד קיימת הכמיהה לפרוץ מעבר…

 

המכתב של העורך הספרותי כמו סתם בך – הן את הנוכחי והן את העתידי בכתיבתך.

…

זה מוציא את דעתי מדעתה.

…

מוזר לי לחשוב, שאולי פגשתי בך,

שם, בחנות הספרים בה עבדת.

 

הייתי שם ימים ויממות

 

אני מזכירה זאת, כי ברוב צניעות, שגם מגיעה ממקום די שבור ציינת כי ספרים קראת בעבר לא מעט.

 

ושבתקופה האחרונה אינך קורא.

 

אנא דע,

שישנן תקופות כאלה גם לגדולי וענקי תולעי הספרים.

 

ישנם זמנים שלהיות בלי ספר לקרוא נראה כמעט כמו קץ כל העולמות המוכרים.

 

וישנם זמנים שאי אפשר לשאת ספר באישונים.

 

אין תוואי בין שני החומרים הללו – קריאה וכתיבה. מצטערת לנפץ מיתוס ו/או פרה קדושה.

 

נכון הוא, שבהתוודעות על חומרי קריאה רבים, ישנה העשרה אדירה – תרבותית , נפשית , וקוגנטיבית.

אך קשר ישיר כמו שערך אותו עורך ספרותי בין הדברים – אין. ומעולם לא היה.

…

ישנם אנשים שחומר בייעודם הוא הכתיבה.

אתה כך.

אנא, בוא לא ניכנס לכך, אחרת פשוט לא תקרא את מכתבי.

אם תוכל ותרצה לבטוח /להאמין – – בטוב.

אם לאו – ודאי שאבין (ואכיל ואכבד…על ה-לקבל, אלמד את עצמי) אתה חייב לכתוב.

נקודה.

 

גם אם תעשה בעצמך שמות ושפטים כעת, גם אם תרפה מכתיבתך, גם אם אפילו לא למגירה תכתוב, הרי שאי-פעם תשוב ותכתוב, אולי תשמור את המכתב הזה, ובאותה פעם כשזה יגיע, תתבונן בו ותתחייך בך.

…

אינך כותב מתוך התייפייפות,

 

אינך כותב מתוך התאהבות מתחדשת בכתיבה עצמה אתה כותב מתוך אהבת המילה, הקוּר הוא כל כך דק, עד שהוא נקרע שוב ושוב ושוב, ביד גסה ובעין לא צלולה ובהירה.

 

אם ישנו רק ספר אחד שאני מבקשת שתרכוש, גם אל תקרא ! רק רכוש שיהא בביתך, הוא ספרו החדש של דב אלבוים.

שמעתי אותו מאז, בהרבה שיחות.

 

הוא מבהיר עד הרקיע מהי כתיבה מתוך אהבת המילה.

 

"מילים בעלות גוף" הוא מכנה זאת.

 

כששומעים אותו…מוסר רואה החשבון המנקב בנו, זז הצידה השופט, ומתרחק מעט התליין.

 

אינך כותב מתוך נרקסיזם המילה והעט, אגוצנטריות  האות והיד ש-בך. או לא.

 

אתה כותב מתוך תובנה ענקית של מהות חומרי האטוֹם של האותיות והמילים – גם אם אינך מנסח זאת כך לעצמך, ב-עצמך.

 

ואתה חייב לכתוב.

נקודה.

…

כעת לקחת 'פסק זמן'

 

הֶפְסֵק, הוא תמיד בטוב, אם – וזהו אם ענק – מהרהרים בו. אבל הרהור אינו מחשבה. מחשבה היא חשיבה רציונאלית. הרהור הוא תבונתו של הלב.

 

המחשבה מסתחררת, ללא ספק. לקבל מייל כל כך חזק מעורך ספרותי, ולאחריו עוד שלושה מיילים תומכים, זה מרגיש כמעט כמו סוף העולם.

 

אל תשכח כשחושבים, מצטרפים למחשבה (בשמחה גילה ודיצה) – גם כל ההגדרות, גדרות, מחיצות, תורות, תיאוריות, פירושים, פרשנויות, סדנאות, מגררות – – שאנחנו יודעים אותם ב-ידיעה.

 

הרהור הוא של ה-דעת, לא של הידיעה.

 

ויחד עם כל המחשבות,

ההרגשה – איומה.

 

ונוצר פער בין המחשבה לבין ההרגשה, ואם זהו פסק זמן רציונאלי, הפער רק ילך ויעמיק עד כי ישרוף את הקצוות. אל תרשה ב-עצמך שהקצוות שלך יכבו. הקצוות שלך פתוחים – כי כך אתה יכול להטוות אל המילים. אל תהיה מאנשי הקצוות השרופים, הם עייפים ושחוקים והם רחוקים מליבם. אל תהיה, כי זה לא להיות, זה לשרוד, זה אולי לחיות, אבל זה כבר לא לחוות ולא להיות.

…

ולסיום (באמת שזה הגיע) –

גם ההלם, האלם, האינות, התימהון, הפגיעה, הצריבה והכאב – יהיו בך חומרים לכתיבתך. אל תדחיק ואל תדחוק. ובוודאי אל תכסה זאת בנימוקים בנויים לתלפיות, כדי שיכהה בך.

 

 

ישנם כותבים  – שכתיבתם מראה ומשקפת עוצמה, שגם קוראים 'מנוסים' ו'מקצועיים' אינם יכולים להכילה. אנא, אנא זכור זאת. אנחנו נמצאים בזמן שמביע, לאחר מאה שנים של השתדלות יסודית (ומצליחה) – למחוק את הכישוף של המילה, את הקסם שלה. כאשר בכתיבתו של מישהו, הכישוף הזה עוד נמצא – – האימה גדולה.

 

 

וכעת אכתוב לך את אחד המשפטים שהפכו להיות מהות בי-

הייתי בפגישה עם מאיר שלו, כאשר התארח בעיר מגוריי.

הוא אמר כך :

"אני כותב לקורא אחד. לזה שמבין"

מאז,

אני כותבת לקורא אחד. לזה שמבין.

גם אתה.

אלא שלך יש הרבה יותר מקורא אחד שמבין. אינך יודע ?

 

…

אתה חייב לכתוב.

…

אם תרצה,

תוכל

אני כאן.

…

סליחתך על אורכו של המכתב

כל כך רוצה לקוות כי הייתי בהירה.

ו-

תודה…

שוב ועוד ועדיין…