קודם כל תודה חיים, שקראת, הבחנת, אבחנת והגבת.
 
בהתחלה התבלבלתי, התארגנתי להתקפה חזיתית, שלפתי מגן שקוף וחזרתי לקרוא את מה שכתבת, אחר כך שיגרתי מייל או שניים עם בקשה לביקורת על הביקורת וזה מה שענו לי:
 
תשובה 1:
 
קראתי את התגובה.  אני  בדרך כלל די מתעצבנת אם אני מקבלת ביקורת על משהו שאני עושה אם לא בקשתי אותה, אבל במקרה הזה קבלת באמת, מה שנקרא ביקורת בונה. מתוך סגנונו עולה שאין לו כל כוונה רעה אלא להיפך, לעזור לך לשפר את כתיבתך.  אם אני הייתי במקומך הייתי הולכת אחורה וקוראת מה שכתבתי ובודקת אם אני מסכימה איתו או לא, שזו כמובן זכותך. הוא ציין שיש לך כשרון כתיבה וזה מה שחשוב בעצם, כי אם לא היה לך הוא לא היה טורח מן הסתם. דווקא , עד כמה שזה נשמע משונה, הייתי רואה בזה מתנה שקבלת ממשהו שאתה לא מכיר. את הספרים שהמליץ לך לקרוא לא קראתי כך שאני לא יודעת מה לומר על זה.
 
תשובה 2:
 
 לקוסם הפולני שלום,
 
אני חושבת שיש סיכוי שהוא צודק.
 אני נורא אוהבת את החרוזים הצבעוניים האלה שאתה משחיל בין המילים, חושבת שהם מקסימים וחבל לי לוותר על אף אחד. אבל יכול להיות שהם צריכים להיות פחות צפופים כדי שיבחינו בהם יותר טוב. 
 אתה יכול לנסות לכתוב יותר תכל'ס, יותר פרוזאי, פחות מקושט. תראה אם זה כיף לך באותה מידה – אולי זה יהיה יותר קומוניקטיב.
  
תשובה 3:
 
קראתי את "חיים" (מעניין אם זה שמו האמיתי ולמה לא כתב גם את שם המשפחה שלו (ניסיתי לחפש חיים ועורך בגוגל, אבל לא עליתי על משהו הגיוני).אתגר רציני לאגו מה שהוא כתב… אני חושבת שמגיעה לו לפני הכול תודה.
אני מאוד אוהבת איך שאתה כותב. ביחד עם זאת, כשקראתי אותו היה נראה לי שאני יודעת למה הוא מתכוון.
אתה לא נותן כמעט ביטוי לצדדים יותר מחוספסים בך. ויש בכתיבה שלך התייפייפות מסוימת (שהיא יפה וממיסה… 🙂 אבל התיפייפות (אני מקווה שאתה מבין שאיני כותבת בהתנשאות וגם אצלי זה ככה לפעמים (תראה איך אני מנסה "לשמור" עליך שלא תיעלב לי… ))]. אני לא חושבת שקריאה זו או אחרת היא מה שיכול לעשות שינוי, אני חושבת שזה עניין יותר של החלטה פנימית שלך איך לכתוב או מאיזה מקום בתוכך לכתוב. זו דעתי.
 
 
וידוי:
 
אני נהנה שאני כותב, זמן הכתיבה הוא זמן תענוג צרוף עבורי, המילים שזולגות מסתדרות על המסך ומשמחות אותי.
בד"כ אני חוזר אחרי יום יומיים, מלטש ומשגר.
 
אוהב לעונן מילים, אוהב לגלות אותן מסודרות מחדש על המסך, ערוכות ומוכנות לצפייה, אוהב את העיניים הדמיוניות שמסתכלות עלי מבלי שאני רואה מי מאחוריהן.
 
יצא שאני פרוש ברשת בכל מיני אזורים, ככה שנוצרו לי כמה סגנונות בהתאם למקום בו אני כותב-
 
מסחרי
רומנטי, כנה ונוגע
ציבורי
חברתי
 
כאן ברשימות, יצא שאני מהרהר, חושב ואוסף את הרשימות מהרשת.
 
הכתיבה ה 'חשובה' בעיני זאת היא הרגשית זאת שאני מפרסם בווי נט והיא גם זוכה לחשיפה הכי גדולה, ולתגובות בהתאם. דווקא שם איני 'מכוון' את המילים, איני כותב ב 'הזמנה' אני כותב לשם התענוג הצרוף. יותר מרגיש אותן פחות חושב.
 
יצא שאני קצת 'עוף מוזר' בערוץ, אבל מכיוון שהצלחתי למצוא את הסגנון והקוראים שלי, לא אכפת לי להיות 'עוף מוזר', קוסם זה עוף מאוד מוזר, התרגלתי.
 
אקח את נקודת העצירה הזאת ואנסה לחשוב, אולי אקח ספר ליד. (שוב תודה, חיים)
 
 אני כמעט לא קורא, מאז שניהלתי את חנות הספרים 'שלוש קומות' /כתר  ברחוב דיזינגוף פינת פרישמן תל אביב.
 
כן זה היה ממש מזמן, (הייתי מנהל החנות בחצי שנה האחרונה לקיומה, לפני כן ניהלתי כשנה את הקפה המקסים למטה ) דווקא אז יצא שקראתי הכי הרבה בימי חיי.
 
מאז משומה אני ממעט להחזיק ספר, אני שותה מילים על המסך, לינקים שמובילים אותי לחללים של אנשים אחרים, אבל איני נכנס לספרים.
 
מסקנה:
 
מכיוון שכתיבה דומה  למעשה האהבה בעיני, אצטרך לוותר על הקטע הנרציסטי, אצטרך לכסות את המראה. לא בטוח שאצליח, מבטיח לנסות.