מצטער, (או שלא, תיכף נראה).

לא אוהב את העניין הזה של כדורגל וכדורסל, לא מצליח להתחבר או להבין.
יתרה מזאת, אפשר להגיד שאני משתומם.

בצעירותי הייתי בכמה משחקים, צרחתי מול טלוויזיות ובזבזתי שעות שיחות בטלות על שחקני כדורגל.
שבת הייתה כולה 'שירים ושערים', בטן מפוצצת באוכל ו 'שירים ושערים', עד שהיה מחשיך ומתחיל עוד שבוע.

בני היקר בגיל 'הנכון', הוא וחבריו (ובעצם לא מעט אנשים סביבו וסביבי) עוסקים ועסוקים לחלוטין במעקב אחרי התהליכים סביב גיבורי התרבות שלהם.

ניסיתי להבין את ההתנגדות שלי, ניסיתי להתחבר לעולם הזה, ולוּ בשבילו. לא הצלחתי.

זה לא שאני לא לוקח אותו פה ושם למשחקים חשובים, ומנסה להתחבא בתוך הכסא המאוד לא נוח  בין הררי קליפות הגרעינים וברעש הבלתי נסבל הזה…לדעתי אני מצליח, אף אחד לא אמר לי שלום באולם הספורט אף פעם…

כרגע התובנה היחידה הברורה שיש לי היא מהזוית של ה 'זן' , ההתעסקות (האובססיבית) בשאלות 'הרות גורל' כמו מה היה קורה אם ישראל הייתה בבית השני מול הנבחרת הצולעת של הונגריה ולא הייתה בבית הראשון…או מה היה מתחולל בעולם אם השחקן הזה והזה היה במיטבו ע"פ סטטיסטיקות כאלה או אחרות….

כל ההתעסקות ב 'עתיד לא ברור' חסר תכלית או בעבר מפואר ככל שיהיה, נראית לי לא לעניין.

מה שכן ההווה בכדורגל או כדורסל חזק יותר מאשר ברוב חיי ה 'רגילות' של כולנו, אותן ה 90 דקות או פחות של משחק הן 'כאן ועכשיו' במלא מובן המילה, מקסימום עכשיו, מקסימום כאן, מלוא הריכוז , המון מעורבות (בדמיון, אבל מעורבות).

יש את הטקסיות, השבטיות, העדר , הגיבורים, ההצלחות והכישלונות. בעיקר לא צריך לעשות הרבה, אפשר לשבת מול המסך, או על המגרש, להזדהות ולחלום על קריירה של 6 ספרות בדולרים.

בינתיים לא מתחבר, כנראה 'דלקת כרונית בהווה' שלי מונעת ממני את התענוג, כי אין ספק שהוא וגם אחרים מאוד נהנים למלא את הזמן שלהם, ב 'זה', בשבילם זה נהדר.