פורסם במקור בערוץ יחסים, Ynet | 23.08.2007
אני חושב שזאתי – זאת היא. כמה פעמים חשבתי שזאת היא, ובסוף גיליתי שהיא לא זאתי. הפעם החלטתי לכתוב אותה מיד כשזה קורה.
זה קרה ממש ב-72 השעות האחרונות, זה כל כך טרי, זה כל כך מתהווה, שנדמה לי שלא עברו בכלל שלושה ימים, היום והלילה התערבבו, העייפות לא שייכת לכאן, אפילו הזמן נראה מגוחך לרגעים. אני כותב מתוך השלב הווירטואלי, שנדמה לי שפעם, זה היה השלב שבו אתה רואה אותה ברחוב, נכנסת או יוצאת, לבד או עם חברות, יש כאלה שראו אותה מזמזמת, צועדת בשדה, קוטפת פרחים.
כל מי שחווה התאהבות וירטואלית יודע שזמן הוא מושג מטופש שאנשים המציאו בשביל לנהל אנשים אחרים. אנחנו מתנהלים לנו שעות לתוך הבוקר, מילים שנוגעות, מסבירות, מכוונות, מציגות, שואלות. התחושה לא דומה לכלום אחר במציאות הרגילה, אפילו לא ללחישות בטלפון.
הייתי חייב לשמוע אותה מדברת, להרגיש את המבוכה וההפתעה, אז צלצלתי מראש לשני משפטים, בלי להודיע, ככה סתם, באמצע היום בלי התראה מראש. היא הופתעה, שמחה לשמוע את קולי – ושמחה לחזור אל מאחורי המקלדת. יש לה קול שעשה לי ישר לעוף, שילוב של מדריכת מדיטציה ומנהלת. גיליתי שהיא מנהלת בעבודתה, אפשר היה לשמוע את זה בקול שלה, מלבד המשפט האחרון, שהיה רך ועוטף.
היא שלחה תמונות שלא רואים הן כמעט כלום. היא לא ידעה שהגדלתי אותן, הסתכלתי מקרוב על כל הפרטים, התחלתי בכפות הידיים, ראיתי איך היא אוחזת, דמיינתי שהיא אוחזת בי.
האמת שקודם לכן, תוך כדי ההתכתבות איתה, נזכרתי שהתפישה המקובלת היא שצריך להיזהר מאהבה וירטואלית, שהאינטרנט "מסוכן". אבל החיים הרבה יותר מסוכנים בעיניי. הוירטואליות של האהבה קיימת גם במציאות. וזה עוד לפני שבכלל בדקנו מה זאת מציאות. היא בעצמה, זאתי, אמרה שאם כבר ליפול, אז עדיף מגבוה.
ולמרות שאנחנו "עברייני מציאות", למרות שסבתא שלי לא הכירה ככה, אלא הלכה לאן שאמרו לה לפגוש את המיועד וחיה איתו עד סוף ימיה, למרות כל זאת אני חושב שזאתי.
ישראל קליוסטרו : אילוזיה' = "אילו" + "זה" - "היה". 
כתיבת תגובה